בזיכרון של ד"ר גיל פרג מתרוצצים כל מיני מורים שהשאירו עליו חותם. ישנו פרלוב, המורה לחשבון מבית הספר היסודי, שהצליח להפיח חיים בשברים פשוטים; וגם הרב זרח נובוגרוצקי, המחנך בי"א-י"ב, בישיבה התיכונית בנחלים, שגרם לחבורה של אחוזי תזזית נעורים להתאהב בתלמוד, וללמוד שעות אל תוך הלילה - הרבה מעבר למה שנדרשו. אנשים, שלא רק פתחו בפניו חרך לעולמות ידע מפתים, אלא גם טמנו בו את הזרע הנדיר של האהבה להוראה; זרע שנבט עוד בשנות העשרים לחייו, עלה ופרח כשהפך למנהל של תיכון בליך בגיל 35, ושמאפשר לו כיום, עשור לאחר מכן, לחלוש על 21 בתי ספר תיכון, כמנכ"ל רשת בתי הספר הצעירה העונה לשם דרכא.
מאז שהוא זוכר את עצמו, רצה פרג לעסוק בחינוך. אלא שילדים טובים תל אביב לא אמורים לפנטז על קריירה בהוראה, אז הוא הלך ללמוד משפטים. וגם פילוסופיה, "בשביל הנשמה". את תעודת ההוראה הוא הגניב מהצד עוד במסגרת לימודיו בישיבת ההסדר הר עציון, מה שאפשר לו להתפרנס במהלך לימודי המשפטים כמורה בתיכון אמי"ת בר-אילן. הוא עוד יכול היה להתגלגל לאיזו קריירה משפטית מפוארת, אבל רגע לפני שהיה מאוחר מדי הוצע לו להיות סגן מנהל בית הספר. הוא היה אז בן 27. "הבנתי שנקרתה ההזדמנות להשפיע השפעה של ממש ושאני צריך להחליט, ובחרתי".
- היו שהרימו גבה על הבחירה?
"כן. אנשים שאלו, 'אתה עוד בבית ספר? אתה עוד שם?', שמאחורי זה הסתתרה ההנחה שאם אתה מסוגל לעשות משהו אחר, בעולם העסקים או המשפטים, לא צריך לבזבז את הזמן ולהיתקע בחינוך. אבל נראה לי שמערכת המשפט מסתדרת מצוין בלעדי. יש מספיק עורכי דין. השאיפה שלנו כחברה צריכה להיות שאנשים יעמדו בתור כדי להתקבל למערכת החינוך".
אחרי שנה כסגן מנהל הוצע לו להקים את חטיבת הביניים של בית הספר, וכעבור שלוש שנים נוספות, כשמנהל התיכון פרש, מונה פרג למנהל אמי"ת בר-אילן. "אז כבר פסקו השאלות, כי להיות מנהל זה נחשב ללגיטימי", הוא מדגים סרקזם, ואז מוסיף: "אנחנו צריכים לנסות להביא את החברה למקום שבו הורים ירצו שהילדים שלהם יהפכו למורים. שזו תהיה משאת נפשם. ולא רק שיהפכו לרופאים או לאנשי היי-טק. זה לא רק עניין התגמול הכספי, אם כי גם הוא חלק מהעניין, אלא גם עניין תפיסתי תודעתי. מה המקום שאנחנו כחברה נותנים למלמדי תינוקות, אם להשתמש בביטוי התלמודי".
בגיל 34 נסע פרג לשנת לימודים בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד, במסגרת התוכנית היוקרתית של קרן וקסנר. בדיוק באותה שנה נקלע תיכון בליך המיתולוגי למשבר ניהולי. המנהל הוותיק, ישראל זינגר, פרש על מנת להתמודד על ראשות עיריית רמת גן, ובית הספר לא הצליח להתייצב. "התחלפו שם שלושה מנהלים בשנה", מבהיר פרג. "זה לא פשוט למוסד עם שם ויוקרה לעבור כזו טלטלה".
עיריית רמת גן הודיעה על קיום מכרז, ופרג, שמשרתו באמי"ת חיכתה לו, החליט להתמודד. "הבנתי שיש פה אתגר עצום, אז הגעתי במיוחד מבוסטון להתמודד על התפקיד", הוא משחזר.
- מה האטרקציה? חוץ מלחזות את מהפך 77, מה כל-כך מיוחד בבית הספר?
"בית ספר בליך מפורסם משתי סיבות מרכזיות. שתיהן לא הסיבות שבגללן היה ראוי שיתפרסם. הראשונה היא פרויקט הבחירות. זה התחיל כתרגיל חינוכי, שחזה לא מעט תוצאות של מערכות בחירות, ויש לכך סיבה. זה מדגם מאוד גדול. עם למעלה מאלפיים תלמידים. אוכלוסייה מאוד מגוונת. למעט המגזר הערבי והחרדי יש שם ייצוג כמעט לכל החלקים של החברה. הסיבה השנייה לפרסום בית הספר היא נבחרת הכדורסל שממנה צמחו כמה מהשחקנים הטובים בארץ, כמו דורון ג'מצ'י וליאור אליהו".
- ומה היה צריך להפוך את בליך למפורסם?
"העושר החינוכי שלו, הפלורליזם, הרמה החינוכית-הערכית הגבוהה, העובדה שנלחמים בו על כל ילד, שהוא מתנהל בצורה מעוררת השתאות".
- יש בו מספר שונה של תלמידים בכיתה ממה שרוב עם ישראל מכיר?
"ממש לא. זה אמנם לא פופולרי, אבל אני לא חושב שמספר התלמידים בכיתה הוא המפתח להצלחה חינוכית. זה לא נוח ללמד ארבעים ילדים בכיתה, אבל מורים מצוינים שעבדתי איתם בבליך החזיקו כיתות של ארבעים ילדים עם עיניים פעורות מסקרנות. והרבה מחקרים שניסו לבדוק את הקשר, מראים שאין קורלציה בין מספר תלמידים נמוך להצלחה".
- אבל לא כולם זוכים למורים מצטיינים. ואולי מורה בינוני יצליח יותר עם כיתה של עשרים ילדים.
"אני אגיד את זה בפשטות: כולנו היינו רוצים שילדינו ילמדו בכיתות קטנות ויזכו ליחס אישי. ועם זאת, בעולם של משאבים מוגבלים ובדילמה שבין שיפור איכות ההוראה והגדלת מספר השעות אל מול הפחתת מספר תלמידים בכיתה, אני סבור, גם אם זה לא פופולרי, כי יש להעדיף את האפשרות הראשונה. הסיבה היא שאני משוכנע שאם יש מורה עשיר בעולמו, אוהב אדם באמת, ואוהב את מקצוע ההוראה ורואה בו שליחות, ויודע ללמד מעבר למה שכתוב בספר, ושאם הילד שואל שאלה שהיא ימינה או שמאלה מספר הלימוד, יש לו מה להגיד על זה, אז הוא יתמודד בהצלחה גם עם ארבעים ילדים בכיתה.
"זה נכון שיחס אישי קצת קשה לתת לארבעים ילדים, לכן אנחנו משלבים מודלים של חונכות או של עבודה פרטנית בקבוצות קטנות, אבל ההוראה כהוראה יכולה להיות גם בכיתות גדולות".
"לשים את האגו בצד"
המנדט של פרג, 44, ושל רשת דרכא שטרם חגגה יום הולדת 5, נשמע אמנם כמו סיסמת בחירות משומנת מדי; כן, גם הם רוצים לצמצם את הפערים בחינוך. בהצלחה. אלא שבמקרה שלהם זה מגיע עם גיבוי של נתונים מספריים, אמצעים מוכחים, רשימת מטרות מסודרת, וגב כלכלי איתן וכלל לא מובן מאליו. זה התחיל בדצמבר 2010, כשדרכא נולדה ביוזמת קרן רש"י ואליאנס, שציידו אותה ב-25 מיליון דולרים לחמש שנות הפעילות הראשונות. וזה נמשך ממש בשבוע שעבר, כאשר הצטרפה לחגיגה קרן הצדקה האמריקאית YRF.
שלושת הארגונים היהודיים-פילנתרופיים, שתמיד ראו בחינוך את הזירה החשובה לפעולתם, החליטו לפעול יחד לטובת רשת חינוך, שמלבד תקציבי המדינה מביאה איתה 53 מיליון דולרים נוספים לשבע השנים הבאות. "מה שמרגש פה זה היכולת של אנשים מובילים במגזר השלישי להסתכל על המשימה יחד, ולשים את האגו בצד", אומר פרג. "זה לא מובן מאליו, וזו הסיבה שבגללה לרוב זה לא קורה. במהלך המשא ומתן על המיזוג כל הזמן הזכרנו לעצמנו בשביל מה אנחנו כאן. כדי לצמצם פערים בחברה הישראלית. אז נסתכל על זה ונשים את עצמינו בצד".
פרג, דווקא בתור מי שהחל את הקריירה החינוכית שלו בלב המרכז השבע, משוכנע שהוא יודע היטב מדוע נערה בקריית מלאכי הולכת הביתה ב-12 וחצי, בשעה שחברתה בכפר סבא מקבלת עוד שעתיים מתמטיקה, ומדוע מנהל תיכון בגבעתיים מצליח לנהל את תקציב בית הספר במיומנות גבוהה בהרבה מזו של המקבילה שלו באשקלון. מדובר בחצר האחורית של החינוך הציבורי, זו שקצת פחות נוח להתבונן בה. איפה שהפערים הכלכליים בין ההורים משכפלים את עצמם על חשבון הדור הבא.
מוקדי הבעיה, הוא מנתח, הם שניים: הראשון - בערים גדולות וחזקות העיריות מחזיקות אגף חינוך מיומן ומשופשף, המספק עורף ניהולי ופדגוגי איתן לבתי הספר; בפריפריה זה לרוב לא קיים. את המוקד השני מכנה פרג בקיצור ה"15 אחוז". אלה אחוזי השמנת שעיריות עשירות כמו רעננה, כפר סבא ורמת גן מעבירות לבתי הספר, מעבר לתקציב מהמדינה, על חשבון משלמי הארנונה. אלה האחוזים המאפשרים למוסדות החינוך באזורים המבוססים כלכלית ליהנות מעוד הצגת תיאטרון, מעוד שעות מעבדה, מעוד תוכנות ניהול משובחות, מעוד מגמה טכנולוגית, מעוד חצר מטופחת.
המשימה, כפי שרשת דרכא רואה אותה, היא גיהוץ שתי המהמורות והשוואת תנאי הפתיחה בין המרכז לפריפריה. "דרכא פועלת על מנת לאזן ולהשוות את המצב הכלכלי של בית ספר בנתיבות וקריית מלאכי עם זה של בית ספר ברעננה", מסביר פרג, "ובנוסף לזה, גם מספקת תמיכה מקצועית, כמעין אגף חינוך נודד, חזק, שמורכב ממנהלי בתי ספר מצטיינים לשעבר שגייסנו למטה שלנו, שעובדים עם מנהלי בתי הספר שלנו ומחזקים את העבודה שמשרד החינוך והרשות המקומית עשו שם עד היום".
- כל בית ספר יכול להשתלב בדרכא?
"בית הספר צריך להיות פריפריאלי, מבחינה גיאוגרפית או חברתית. בית ספר צריך להיות מקום מורכב. עם אתגרים. לדוגמה, בית הספר בעמק המעיינות, שלקח על עצמו משימה להקים את התוכנית הגדולה והמקיפה ביותר בארץ לילדים אוטיסטים, לצד אוכלוסיות מגוונות נוספות. מורכבות גם יכולה להיות התמודדות עם אוכלוסייה גדולה של עולים. מורכבות יכולה להיות בית ספר הממוקם בשכונה שיש בה הרבה אבטלה.
"אנחנו לא נבהלים מאתגרים. אנחנו מחפשים אותם. בית ספר ביישוב ספר, בית ספר על הגבול. אנחנו מחפשים מקומות שצריכים שינוי ורוצים אותו. מאוד קל לרשות מקומית לראות ברשת כמו דרכא סוג של כספומט נודד. אבל אנחנו לא רוצים להיות במקום הזה. אנחנו רוצים לעבוד במקום עם מנהיגות מקומית שמציבה את החינוך בראש סדר העדיפויות שלה ומוכנה גם לעבוד בזה".
- איך יודעים אם הרשות רוצה לעבוד?
"זה לא פשוט לדעת, אבל לומדים את זה. משוחחים עם אנשים, מבקרים, רואים מה שואלים אותך".
- אבל כל פוליטיקאי יצהיר שהוא רוצה לשפר את מערכת החינוך?
"נכון, אבל כשאתה משוחח עם ראש רשות, ואתה מרגיש שמי שעומד מולך מחפש לגלגל את הבעיה למישהו אחר, אז לא תודה. הרשות המקומית היא חלק מרכזי בסיפור. ודרך אגב, הרשות גם תשתתף במימון של הסיפור. אם בשנים קודמות השקעת בבתי הספר, אתה תמשיך להשקיע גם אחרי שדרכא תיכנס. כמו שתמיד מדגיש בפנינו היו"ר של דרכא, ג'ימי פינטו, הכסף הפילנתרופי שאנחנו מביאים הוא כסף משמעותי, אבל אנחנו רוצים לראות שהוא לא סתם מחליף כסף שהיה שם קודם. המטרה שלו היא לייצר תוספת כוח, לא כדי שמישהו ייקח את הכסף ויבנה טיילת על-שמו".
- רבים טוענים שהרשויות המקומיות זה מרבץ של שחיתות. גם אתה חש כך?
"חלק מראשי הרשויות מתמודדים עם לחצים מאוד קשים, וחלקם כושלים. לשמחתי, במקומות שבהם אנחנו עובדים נתקלנו באנשים מאוד מרשימים ומחויבים, שזו זכות לעבוד איתם, אבל כמו שכולנו קוראים בעיתונות, אין ספק שיש גם איים של שחיתות".
"יש בתי ספר מוכי תוכניות"
כמה מילים על מבנה מערכת החינוך התיכונית בישראל. בניגוד לבתי ספר יסודיים השייכים למדינה ומנוהלים על-ידה, בתי הספר התיכוניים יכולים להתקיים תחת אחת משתי המטריות הבאות: רשות מקומית או רשת בתי ספר (כמו אורט, עמל ואמי"ת, שלוש הרשתות הגדולות). בישראל יש כאלף תיכונים, שליש מהם בבעלות של רשתות.
- למה בכלל יש רשתות?
"אורט ואמי"ת הן ותיקות יותר משנות קיומה של ישראל, והכול חוזר חזרה לחוק חינוך חובה, שבשלבים הראשונים שלו כיסה רק את החינוך היסודי, והרשתות החיצוניות האלה, שמומנו על-ידי קבוצות פילנתרופיות של יהדות העולם, רצו לתת חינוך מקצועי בעיקר".
עם השנים הלכו וצמחו עוד רשתות בתי ספר, דוגמת עתיד, ברנקו וייס, מורשה, דרור ועוד. לחלקן הצדקה אידיאולוגית, פלטפורמה חינוכית ספציפית שהן מבקשות לקדם. חלקן רואות בזה עסק טוב. למה עסק? כי התקציב שמגיע מהמדינה מממן לא רק את בתי הספר של הרשת, אלא גם את המטה שלה: המנכ"ל, סגניו, האחראי הזה והאחראית ההיא, וגם את הרוגלך לישיבות. פרג אמנם נזהר שלא להסתכסך עם הרשתות המתחרות, אבל די ברור שלדעתו חלק מהן מתנהל בעקמומיות, במטרה לממן מטה שמן ללא סיבה.
ופה נכנסת לתמונה דרכא, שכמו רשתות אחרות גם היא מקבלת מימון מהמדינה עבור בתי הספר שברשותה, אבל כמדיניות מוצהרת אינה לוקחת תקורה. המטה שלה (כולל המשכורת של פרג והצוות שלו), כמו גם השומנים שהיא מבטיחה לבתי הספר שלה, מגיעים מארנק אחר, זה של הקרנות התורמות, "כי המטרה היא לצמצם פערים, לא להגדיל אותם. אנחנו רוצים שילדים בקריית שמונה ובנתיבות ייהנו ממה שילדים במרכז נהנים ממנו", כך פרג, שמונה למנכ"ל הרשת באפריל 2011.
מתבקש לשאול בשביל מה הקרנות רש"י ואליאנס היו זקוקות לרשת בתי ספר משלהן. הרי, כאמור, במשך שנים הן פעלו רבות בתחום החינוך בפריפריה. מימנו תוכניות התערבות כמו מפעל ההזנה או קידום נוער מצטיין. לכאורה, הן עשו בדיוק את מה שנדבנים אמורים לעשות. אלא שמתברר כי לעתים כוונות טובות אינן מספיקות.
- מה לא בסדר בתוכניות ההתערבות, למשל?
"תוכניות התערבות יכולות מאוד לסייע כאשר הן מובילות להטמעה של שינוי מבני בתוך הארגון עצמו. מהיו"ר הראשון של דרכא, יזם ההיי-טק אביגדור וילנץ, למדתי שאם תוכניות ההתערבות ממשיכות להיות קביים לגוף חלש, הגוף רק ימשיך להתנוון, כי הוא יישען על הקביים עוד יותר. תוכניות התערבות רבות מצליחות אד הוק לעשות שינוי, אבל בשנייה שהן נעלמות, השינוי נעלם, ולפעמים גם תוכנית ההתערבות עצמה מזיקה".
- מזיקה?
"אם את מביאה מתרגלים מבחוץ שיעבדו עם הילדים על תרגול לבחינה במתימטיקה, המורה יכול בשלב מסוים לקחת פחות ופחות אחריות, כי מישהו עושה את העבודה בשבילו. תוכנית התערבות יעילה צריכה לחנוך את המורה, לתת לו את הכלים, כי הוא זה שנשאר בבית הספר. מה שקורה היום הוא שלעתים מספר הגופים המתערבים בבתי הספר גדול כל-כך, שהתוצאה היא שהם מתנגשים זה בזה, והמנהל הופך ממנהיג חינוכי לשוטר תנועה. אתה תלך לפה ואתה לשם. יש בתי ספר מוכי תוכניות, מרוב אנשים עם רצון טוב שמתרוצצים במקום".
מ-13% זכאות לבגרות, ל-60%
ההתנהלות הכלכלית של דרכא (ויתור על תקורה והוספת 15% לתקציב בתי הספר) יצרה מהומה בשוק הרשתות. פחות עבור הרשתות האידיאולוגיות, ויותר עבור הרשתות שמונעות מטעמים כלכליים. מבחינתן, דרכא שברה את הכלים.
כדי שבית ספר יחליף בעלים, הרשות המקומית צריכה ליזום מכרז. בכל המכרזים שאליהם ניגשה דרכא מאז הקמתה היא זכתה. המתחרות לא התלהבו. "עשר עתירות הוגשו נגד דרכא עד היום, על-ידי רשתות שהפסידו במכרזים. בכל עשרת המקרים נשארנו עם בתי הספר", כך פרג. "באחת הפעמים לא התביישה אחת הרשתות לטעון שדינה של ההצעה של דרכא להיפסל משום שהיא הפסדית ולא כלכלית. עבודתם של עורכי הדין שלנו הייתה קלה. בכל המקרים זכינו משום שבית המשפט הבין שהגופים האלה מנסים למנוע תחרות, ואם יש דבר שמשק, גם משק חינוך, צריך - זה שתהיה בו תחרות. וקנאת סופרים תרבה חוכמה. טוב שעכשיו הרשתות האחרות מתאמצות יותר. וטוב שבתי ספר נהנים עכשיו מתקציבים יותר גדולים, כי דרכא מציגה אלטרנטיבה".
כשדרכא מקבלת לידיה בית ספר, לפני הכול היא צריכה ללמוד אותו. "כשהצוות של דרכא נכנס לבית הספר, זה נראה קצת כמו תוכנית ריאליטי. אקסטרים מייקאובר. האנליזה נערכת על-פני שבועות ארוכים. ואנחנו מנסים לעשות זאת בהרבה ענווה ובשיתוף פעולה עם הצוות החינוכי. אנחנו לא מחליפים את הצוות. רק אם אנחנו נתקלים במנהל או במנהלת שבלתי אפשרי לעבוד איתם, אז נגיע להבנה, ואת המנהל או את המנהלת נחליף".
אחד מבתי הספר הראשונים שהשתלב בדרכא הוא התיכון הממלכתי היחיד בנתיבות. "תיכון שהיה במשבר מוחלט כשנכנסנו אליו לפני שלוש שנים, עם 13% זכאות לבגרות. בלתי נתפס", הוא מספר. "הממוצע הארצי היה באותה שנה 48%. הצוות היה מתוסכל וראש הרשות, יחיאל זהר, פרסם מכרז. אחרי שזכינו במכרז, הוא העמיד את הצוות שלו לרשותנו, ואף השתתף במימון חלק מהדברים שעשינו. הבאנו לשם מנהלת, שניהלה קודם בית ספר יסודי בירושלים. מנהיגה. כוכי כהן. הדרכנו אותה, ליווינו אותה. היה מאוד קשה בהתחלה. אבל בתוך שנתיים בית הספר הזה עבר את 60% הזכאות לבגרות. אנחנו מעריכים שבשנים הקרובות הם יגיעו ל-70% ואף ל-80%. נכון שבגרות היא לא חזות הכול, אבל בישראל של היום היא עדיין כלי למוביליות חברתית".
- מעבר לזכאות בבגרות, איך אתם מודדים הצלחה?
"אפשר לראות גידול בהרשמה. מבתי ספר שילדים לא כל-כך רצו להירשם אליהם ומשפחות חזקות חיפשו דרך לצאת מהם, רואים גידול במספר התלמידים. אתה רואה התאזנות תקציבית בבתי הספר, רואה גידול במספר התלמידים שיוצאים לשרת ביחידות עילית. אתה רואה יותר ילדים פעילים בתנועות נוער, יותר ילדים מתנדבים. אתה רואה ירידה דרמטית במצב האלימות בבית הספר. אלה כולם דברים שניתן למדוד".
פרג מסביר שבניגוד לבתי ספר באזורים מבוססים, בתי הספר של דרכא לא תמיד יכולים להישען על משפחות התלמידים. "עבור רבים מהתלמידים שלנו, המורים ובית הספר משמשים בתפקידים שבעיר מבוססת ממלאים ההורים. לדוגמה, אם מגיע אלינו ילד בכיתה ז', ממשפחה חד-הורית, עם אימא שעובדת בשתי משמרות, עם יכולת כתיבה וקריאה של תלמיד בכיתה ב'. מי ידאג לו לשיעורים פרטיים? דרכא. הילד זקוק לאבחון, אבל לאימא אין כסף או זמן לדאוג לזה. רשת דרכא תדאג לתת לו אבחון, וגם לסיוע רגשי, וגם תדאג לכל צורכי הרווחה שלו. כריך בבוקר, הזנה בצהריים, ולפעמים גם ביגוד וטיפול שיניים.
"מה שהכי חשוב זה שהתלמיד לא ירגיש שמדובר בצדקה או בהתערבות של גורם חוץ. מבחינתו, הוא מקבל את הכול כחלק מהדאגה הטבעית של בית הספר שהוא יצליח בלימודים. וכשילד מרגיש שבית הספר הוא כמו משפחה, הוא ירצה להשתייך, להתקדם ולהצליח. ואם תרצי, זוהי התורה כולה על רגל אחת".
"אין 'פתרון בית ספר'"
פרג על השנה הראשונה בתפקיד של החבר הקרוב, שר החינוך שי פירון
אחד מחבריו האישיים של פרג הוא שר החינוך שי פירון, ועל רקע ההיכרות הזו מכריז פרג ש"העניין החינוכי הוא באמת בנפשו של השר". את הביקורת על הפכפכותו של פירון הוא הודף בטענה ש"אנחנו נמצאים רק שנה אחרי כניסתו לתפקיד, וקורים דברים מאוד מעניינים. אני נמצא הרבה מאוד בשטח ושומע את התקוות הגדולות, ולצדן, כמה טבעי, גם את החששות. נראה לי שבגדול יש קונצנזוס רחב לגבי החזון של הרב פירון, השאלה היא מהו הקצב הנכון לעשות את הדברים. לשאלה הזו אין 'פתרון בית ספר'".
בשנה האחרונה עמדה רשת אורט בלב פרשיית ספיר סבח וטענותיה כלפי המורה אדם ורטה. האם לדעתך ראוי שמורים ידברו על פוליטיקה או על נושאים שנויים במחלוקת עם תלמידים?
"במתח שבין חשש מאינדוקטרינציה לבין חשש מחשיבה ביקורתית, בגלל הרעש שהיא לפעמים עלולה לגרום, אני נוטה לחשוש הרבה יותר מאינדוקטרינציה, ומוכן לשלם על כך מחירים. בכלל, איך אפשר לעסוק בשאלות של זהות יהודית-ישראלית, לדוגמה, מבלי להתמודד עם שאלות קשות ותכנים טעונים?
"מערכת הבחירות האחרונה זימנה לנו בהרבה מאוד מבתי הספר שלנו אתגרים לא פשוטים. חלק מהמנהלים שלנו, בעיקר בקהילות קטנות והומוגניות יחסית, עמדו בלחצים גדולים של הורים, שחלקם היו פעילים במפלגות שונות, שביקשו לחשוף את התלמידים לתמונת עולם מצומצמת וחד-ממדית של שדה הדעות בחברה הישראלית. המנהלים קיבלו מאיתנו את מלוא הגיבוי, ההדרכה והעידוד לקיים פעילויות משמעותיות בבתי הספר, שנותנות מענה לקשת רחבה ביותר של הדעות בחברה הישראלית כיום.
"לא פעם זה גרם לנו רעש במערכת, פניות של הורים שחשבו שבית הספר צריך להיות שופר של גישות כאלה ואחרות, ואנחנו המשכנו בשלנו. בסופו של דבר, אני מאמין שכשנותנים למנהלים ולמורים גם את הכלים החינוכיים המתאימים וגם את העידוד והגיבוי לעסוק בנושאים חינוכיים עם פוטנציאל נפיצות גבוה, הכול לרוב ילך במישרין. וכשיש תקלות בדרך? מתמודדים עם התקלות, מתוך גישה שרואה גם בהן הזדמנות חינוכית".
שת"פ צרפתי-אמריקאי
כך נולד החיבור בין רש"י ואליאנס הצרפתיות לבין YRF האמריקאית
רשת בתי הספר דרכא נולדה עם מבטא צרפתי מובהק. ככה זה כשנשענים על שני ארגוני פילנתרופיה המזוהים עם יהדות צרפת: קרן רש"י ואליאנס. הראשונה היא קרן מהונו של אדם אחד, גוסטב לוואן, שנפטר לפני חמש שנים. פרג לא זכה לפגוש אותו, אבל הוא שמע עליו רבות, מאחיינו, הוברט לוואן, נשיא קרן רש"י הנוכחי ואחד המנועים העיקריים של רשת דרכא.
"גוסטב לוואן היה ניצול שואה שעשה הון עתק ממים", מספר פרג. "הוא קנה מפעל מים קטן והפך אותו למותג העולמי המצליח של מי פריה. הוא כנראה האדם הפרטי שתרם לישראל יותר מכל אדם אחר. לפחות כך העיד עליו נשיא המדינה שמעון פרס. בשלושים שנות קיומה, קרן רש"י השקיעה מאות מיליוני דולרים בפריפריה בישראל, בשלושה תחומים מרכזיים - חינוך, רווחה ובריאות. החל בפרויקט ההזנה, שהיא החלה ושהפך לפרויקט לאומי. עשרות תוכניות חינוכיות לפיתוח מצוינות ולצמצום פערים, מועדונים לנוער במצוקה, מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. תמיד בשקט. תמיד בצניעות. אין כמעט שום מקום הקרוי על-שמה של הקרן, ודאי לא על-שמו של המייסד. השקיעו בפרויקטים ובאנשים. גוסטב לוואן, שלא היה אדם דתי, קרא לקרן שלו קרן רש"י כמחווה ליהודי צרפתי אחר (הפרשן בן המאה ה-11 ר' שלמה יצחקי)".
הזיקה הצרפתית אפשרה גם את החיבור הנוח עם אליאנס, ארגון שהוקם על-ידי יהודים צרפתיים כבר לפני 150 שנה. "למעשה, סבו של גוסטב לוואן, נרסיס לוואן, היה ממייסדי אליאנס", מספר פרג. "הוא וקרל נטר ואדולף כרמיה ואחרים היו שותפים להקמת הארגון שעסק גם בהגנה על זכויות היהודים באירופה, וגם בקידום חינוך והשכלה בצפון אפריקה, במזרח אירופה ובארצות האסלאם.
"לאליאנס הייתה רשת בתי ספר מפוארת, שבשיאה, לפני העליות הגדולות מארצות ערב לישראל, הפעילה כמאה בתי ספר ברחבי העולם תחת הסיסמה 'כל ישראל ערבים זה לזה'. אבל בעקבות העליות הגדולות מרבית בתי הספר נסגרו, ובשנים האחרונות התמקדה אליאנס בעיקר בתוכניות חינוכיות שקידמה ומימנה בתחום מצוינות לימודית ובקידום זהות יהודית חברתית ופלורליסטית". דרך אליאנס פגש פרג את מי שהפך ליו"ר רשת דרכא, איש העסקים ג'ימי פינטו, המייסד של בנק רוטשילד בישראל.
כשדרכא יצאה לדרך ב-2010, ציידו אותה שני הארגונים ב-25 מיליון דולרים, אבל לפני כשנה וחצי החליט הוועד המנהל להעמיק את אופק הרשת בעזרת אגודת ידידים בארצות הברית, "ובמהלך גיוס תורמים נוספים, נוצרו מפגשי היכרות ועבודה של הנהלת דרכא עם הנהלת ארגון YRF, ראשי תיבות של Youth Renewal Fund, שהוקם לפני 25 שנים על-ידי קבוצה של אנשי עסקים מהמובילים בארצות הברית, ובראשם מארק רוהן וסם כץ".
המפגש בין דרכא ל-YRF התגלגל למחוזות לא צפויים; מפגש שנועד לבדוק נכונות לסייע בתרומה הפך למהלך אסטרטגי של שותפות לדרך. "הבנו לפתע כי שילוב זרועות של ארגונים בעלי ניסיון, ידע והצלחות יכול ליצור סינרגיה בעלת עוצמה אדירה. למה ש-YRF לא יפעילו את התוכניות שלהם במסגרת אפקטיבית של בעלות, ולא רק כתוכנית התערבות חיצונית? המפגש הזה יצר משהו כמעט חסר תקדים בעולם המגזר השלישי והוא מהלך של מיזוג, שיתוף פעולה ואיחוד מלא בין הארגונים בישראל".