חנייה על המדרכה / צילום: ליאת צבי
לפני 10 שנים נולדה בתי הבכורה. אמי, זכרה לברכה, לא הבינה איך אנחנו חושבים לגדל ילדים בלב תל אביב. בין קו 5 להומלסים, למסטולים ולרעש. חבריי מהפרברים זרקו משפטים כמו ״אחרי שלא תצליחי לעבור עם העגלה על המדרכה תראי שגם את תצאי החוצה״. לא יצאתי. כעבור שנתיים נולד לנו בן. הפרבריים באו שוב לעיר ״שני ילדים זה בלתי אפשרי לגדל בעיר, איפה הם יישחקו? בכביש?״.
לפני שנתיים נולד בן הזקונים שלנו - דרור. לקראת הלידה, התרגשתי לחזור לחלק הכיפי של טיולים אינסופיים ברחבי העיר עם העגלה. נחרדתי לגלות שבזמן שילדתי ושקעתי בענייני, מצב המדרכות החמיר לאין שיעור.
בעיניי, התופעה החמורה ביותר היא חניה ונסיעה על המדרכות. התופעה מתחלקת לשניים:
1. נסיעת כלי רכב דו גלגליים על המדרכות - מאופנועים ועד אופניים חשמליות. בתור רוכבת אופניים באופן יום יומי, ברור לי שהבעיה היא לא רק מחסור בשבילי אופניים או תשתיות אחרות, הבעיה היא קודם כל בעיה תרבותית. כשאני נאלצת לרכב על המדרכה אני נותנת הרבה כבוד לבעליה - הולכי הרגל. אני נוסעת לאט, אני לא מצלצלת לאף אחד כדי שיזוז, אני מודה למי שזז, אני יורדת מהאופניים במקומות הומים ועוד.
מבחינת הרשויות - העיריה מאפשרת חניה על מדרכה לדו גלגלי איפה שבא לו כל עוד הוא משאיר מרווח של מטר ושלושים למעבר. המשטרה מצידה אחראית רק לחלק של נסיעה על המדרכה. אם ימשיכו לאפשר לאופנועים לחנות על מדרכות איך ואיפה שבא להם הם ימשיכו לנסוע על המדרכה.
2. חניה של כלי רכב על המדרכות - מסתבר שלעיריית תל אביב מדיניות מאפשרת של חניה על המדרכות עד השעה 9 בבוקר. מי הגאון ששכח מתי מתחיל בית ספר? אני מהמרת שאין לו ילדים אבל שמחה לזכור שאולי פעם יהיו לו.
מאחר והמדיניות הזו נשמעת מגוחכת לכל בר דעת, הגישה חברת מועצת העיר מטעם עיר לכולנו - שלי דביר, הצעה לביטול המדיניות. הצפייה בישיבת המועצה דיכדכה אותי לימים רבים. בישבת המועצה, התנגדה חברת הקואליציה - מיטל להבי, מחזיקת תיק התחבורה להצעה. ולמה? כי ״היא לא מוכנה שקבוצות פייסבוק ינהלו לה את העיר״.
כלומר, בשנת 2014, במקום להנות מהיכולת של המדיה החברתית להדהד לנבחרנו את שעל לבנו, אנו נענשים על אכפתיות ואזרחות טובה. נבחרינו מעדיפים שנשתוק.
וכך, למרות הסכמה בעל פה של ראש העיר, ההצעה נפלה.
לשני מפגעים חמורים אלו הוסיפו מתקני מחזור, דוכני פיס, עמודי חשמל, ספסלים וארונות חשמל + היתר לחנות עם 2 גלגלים על מדרכות צרות מלכתחילה (הוצרו מאוד לפני כמה שנים כדי לאפשר חניה בשני צידי הרחוב) ומה קיבלתם? פצצת זמן מתקתקת של הרוגים ופצועים.
בתחילת השנה החלה בתי בת ה-10 ללכת לבדה לבית הספר, לצופים, לחוגים ולחברות.
ליוויתי אותה לכל אחד מהיעדים כדי לוודא שאני יכולה לשחרר. בערב, בעודי בוכה מדאגה לבעלי תוך כדי מעבר על התמונות שצילמתי בדרכים חשבתי שאני צריכה לעשות משהו. כך נולד "דרור רוצה לעבור" קבוצת פייסבוק שבה אני והיום עוד 1,200 איש מעלים תמונות של מחסומים על המדרכות.
אותנו זה מרגיע אבל לא נעצור כאן ואנו שוקדים בימים אלה על צעדים משפטיים נגד הרשויות המפקירות. אבל אני מרגישה שהשטח מבעבע. יותר ויותר אנשים מציעים פתרונות אלימים, של וונדליזם, לנוכח תחושת ההפקר של חייהם וחיי ילדיהם. זה ייגמר בבכי.
הולכי הרגל הם החוליה החלשה והחשופה ביותר במארג התחבורה ולכן יש להגן עליהם מפני אינטרסים אחרים, ובמיוחד כשמהצד השני עומד ערך הנוחות. ביום שני יצאו מאות אלפי ילדים לחופש הגדול. הם יהיו יותר ברחובות. הם ילכו יותר על המדרכות. מקווה שתקחו את זה בחשבון בפעם הבאה שאתם חונים או נוסעים על מדרכה.