ורד רמון ריבלין / צילום: גל חרמוני
1.
תסתכלו הצידה. הם מסתובבים שם ביניכם. גדודים של עובדים מתוסכלים, מבוזבזים, שחוקים, עם מנוע מכובה.
יום אחד הוא עשה מעשה, אחד מהם, בחוריקו, ולקח את הקריירה שלו לשיחה על 'יחסינו לאן'. בסופה הוא החליט שהוא עוזב לעבודה משמעותית יותר. הוא רצה מחדש את הברק בעיניים, המרץ, החדות. אז הוא נפרד באומץ גדול ויצא לשוק.
הוא ידע שהוא יסתדר. הוא יודע מה עושים עכשיו. הוא מחפש את כל רשימות חברות ההשמה, ממפה אותן, מחנה את האוטו ומתחיל ללכת מאחת לשנייה. הוא זוכר מהפעם הקודמת שלוקח לו שבוע בערך והוא נקלט בעבודה חדשה. אבל זה היה אז. עכשיו הוא גילה שמשהו קרה. השוק השתנה, התפקידים השתנו, ואיתם גם הקצב, המהירות, העוצמה. אתה זורק כדור והוא נעלם באוויר. לדפוק בדלת ולהציע את עצמך? אין יותר כזה דבר. מנהלות ההשמה? הן כבר לא קובעות איתך. תשלח קורות חיים, הן אומרות. ואז מתרחשת תופעה פיזיקלית חריגה. הרזומה שלך נבלע בתוך חור שחור. אתה מחכה, מחכה, וכלום. אף אחד לא חוזר אליך.
שב תירגע, קח כוס מים, קח אוויר. ברוך בואך לעולם מחפשי העבודה. אתה הולך לעבור מסע שלא תשכח, מהסוג שיכול לשבור הרבה אנשים.
2.
גם הוא שכיר, אבל הוא כבר עשה את זה, הגיע לטופ. חמש שנים הוא ניהל את אחת החברות הנחשבות בישראל והחליט שנמאס לו. הוא יצא החוצה ושאל: מי בא לאבא. אבל אף אחד לא שמע. לקח כמה חודשים והוא הפסיק לרמוז ויצא לחפש, הוא שתה הרבה קפה עם הרבה מקושרים, אבל אף אחד לא התרגש. הוא הרים טלפון לפרסומאי שלו לשעבר לבדוק מה נהיה, אולי ירחרח בשבילו. המזכירה מסרה לפרסומאי: יש לך שיחה מהמנכ"ל לשעבר. 'ההוא? סוס מת', הפטיר והמשיך הלאה. שנה ישב מנכ"לנו בבית. שנה לקח לו למצוא את התפקיד הבא שלו. שנה שבה הזהות העצמית שלו חטפה כאפה רצינית.
3.
היא ניהלה חטיבת ענק בתאגיד קמעונאי גדול, והפסיכולוג הלך והתעשר מהלחצים והמתחים שסגרו עליה. היא התחילה לסלוד מהמסחטה שהחיים שלה הפכו להיות. וזה הגיע לה עד כאן. עכשיו תמצאו אותה בבית, מתאוששת, מכורה למדיטציות ויוגה. שנה עברה ומנקר בה הספק. למה שמישהו ירצה לפגוש אותי כדי לדבר על תפקיד, היא תוהה, בטוחה שהיא מבוגרת מדי. אבל הנה, ג', צעירה ממנה בעשור, וגם היא לא מצליחה למצוא. היא לקחה פנייה לא נכונה, ונשארה בלי עבודה. עד לאחרונה הייתה מנהלת בכירה ומבטיחה. עכשיו, כשהיא מחפשת עבודה כסמנכ"לית, היא מגלה שיש מי שרואה בה איום, שהיא צריכה להוריד פרופיל. כל פעם שניסתה להרשים מדי, קלטה שהבקיעה שער עצמי מרהיב. מנהלים מאוימים הדפו אותה מחשש שתאפיל עליהם ותתפוס את מקומם.
4.
ככל שאתה בכיר יותר, זה נעשה פחות קל, האפשרויות הולכות ומצטמצמות. החמצן בצמרת דליל מאוד ואתה בהיפר-ונטילציה. מי שסיפר לנו שהטוב ביותר מנצח, כנראה לא חיפש עבודה. קחו לדוגמה את אלברט איינשטיין. תקופה ארוכה הוא לא הצליח למצוא משרה, למרות שהנפיק בקצב מסחרר מכתבי בקשת עבודה גדושי הפצרות. הוא לא קיבל שום מענה, עד שידיו רפו. רק כשהחל לשקוע בייאוש, קיבל במקרה עבודה כבוחן במשרד הפטנטים בשווייץ. 20 שנה אחרי, הוא זכה בנובל.
5.
הכי מפחיד זה חוסר הוודאות. הוא לוקח ממך כל כך הרבה, ואתה לא יודע מתי נקודת הקצה. עוד שבוע או עוד שנה? לא משנה מה עשית קודם, אתה מתחיל להתערער. הביטחון הכלכלי שלך נלקח. האוטו, הסלולר, דברים שנראו לך מובנים מאליהם, העיתונים, האינטרנט בבית. רוקנו אותך.
אנשים עושים קריירה מהמצוקה שלך. תעשייה שלמה של יזמים קמה על הגב שלך. ילמדו אותך לכתוב קורות חיים, ירוששו אותך כדי ללמד אותך לעבור אבחונים ולשרוד את ההשמה. אתה מוצא עצמך בדינמיקה קבוצתית שבה כולם רוצים להתבלט, וכל מה שבא לך זה למרוט את שערות ראשך בייאוש. רוצה לצלוח גם את זה? אל תדאג, אחי, כבר צצו מכונים שיכינו אותך למכונים. ועוד לא דיברנו על שיחה עם פסיכולוג, גם אליו תגיע עם ספר הדרכה.
ימים שלמים של התשה. אתה ככה קרוב להישבר. יכול להיות שבסוף תמצא עבודה ותרוויח 50 אלף שקל בחודש, אבל בינתיים אתה עובר את השיעור של החיים שלך.
העולם המוקפד והקוהרנטי מתפורר. ובתוך ערפל האבסורד קשה להתניע תנופה להמשך החיפושים. הרבה ממה שהשגת נמצא בהליכי כינוס נכסים. אז מי אתה עכשיו, כשלקחו לך את הטייטל? פתאום אתה 'לשעבר'. ברגע שבו עזבת, רשמה יד נעלמה קו פראי ואדנותי שחילק את חייך ל'לפני' ו'אחרי'. אנחנו יודעים מה שיעור מחפשי העבודה במשק, אבל המודל המתמטי משאיר בחוץ את מה שהוא לא יכול לכמת: הניכור, ההשפלה העלבון. תצטרך לגייס הרבה כלים רגשיים לחלץ את עצמך משם. בדיוק עכשיו אתה זקוק למלוא כוחותיך, יש לך מוצר חשוב למכור. אותך.
6.
זוכרים את בחוריקו? אם זה מה שעובר עליו עכשיו, בגיל 45, הוא שואל את עצמו, מה יקרה בסבב הבא של חיפוש עבודה, עוד עשור נניח? האם יוכל שוב לעבור את המסע המשפיל הזה, נתון לחסדי מעסיקים שירצו או לא ירצו אותו כשסיכוייו רק הולכים ומידלדלים? זה האופק שלו? זו התוחלת? אז זהו, שלא. האסימון נפל. הוא הבין שהוא צריך להיות המעסיק של עצמו. הוא צריך להמציא את מקום העבודה שלו. זו הייתה נקודת התפנית. פתאום התגלה לו אופק שלא יכול היה לדמיין קודם. הוא לא צריך תודעה של נבחר ת שיספקו לו מכוני אבחון. הוא בחר את עצמו, לקח את עצמו לתפקיד.
הפרולטריון היום יכול להיות הבעלים של אמצעי הייצור. האינטרנט מייצר נגישות להמוני אנשים אחרים ולהון עצום. אתה לא זקוק לתיווך כדי להיראות או להישמע. מעולם לא היה קל יותר להפיץ יוזמות ורעיונות מבריקים.
7.
אבל נניח שאתה לא בנוי להיות עצמאי, והפעלת את כל הקשרים שגירדת, וקיבלת רק דחיות. אפילו במקום הטראומטי המוחלש שלך אל תישאר נטול עשייה. תמצא דרך לעזור לאחרים. זה ימלא אותך, ייתן לך הרבה כוח.
אולי זה השיעור שלך: כשתמצא עבודה בסוף, תזכור מה שעברת. תהיה יותר רגיש. תצא מעורך, תשתמש בנכסים שיש לך כדי לסייע ככל שאתה יכול. עבורך זו טרחה קלה, הצד השני זקוק לזה נואשות. ומי כמוך יודע איך זה מרגיש להיות שם בחוץ.
vered-r@globes.co.il