אין דרך מספיק טובה לתאר את הגמר אתמול בווימבלדון. זה היה משחק טניס מושלם, מרהיב, בלתי נשכח, נדיר באיכויות שלו, שני מתמודדים שכמאמר הקלישאה השאירו הכל, אבל הכל, על המגרש. זה היה קרב טניס מעולה. אבל כאלו הרי כבר ראינו, לא?
אין דרך טובה מספיק לתאר את המפגשים הללו בעיקר כי טניס הגברים יצא מזמן ממערכת השלמות של המשחק עצמו. הופעה של רוג'ר פדרר בגמר ווימבלדון בגיל 33 מחזיקה מאחוריה סיפור שמשליך לא רק על הענף הזה, אלא בעיקר עלינו (לפחות על חלק גדול מאתנו) כצופים.
חלקנו כבר לא מסתכלים על משחק טניס שבו בסוף מישהו ינצח ומישהו יפסיד. אנחנו חיים בסוג של חרדה. חרדה שאולי זה הגמר האחרון שלו. בחרדה שאם יזכה אולי יפרוש. בחרדה שאם יפסיד אולי יבין באופן סופי שאין לו עוד את היכולת לעמוד מול סוסי הפרא האלו. בחרדה שאם יפרוש לא נוכל לאהוב את המשחק הזה יותר. עבור הרבה אנשים פדרר הוא הסיבה היחידה לראות טניס. לכן אולי הנחמה היחידה עבור רבים בסיום המשחק הייתה המשפט הקצר הזה, והכל כך חשוב, שאמר בסיום גמר הסלאם ה-25 שלו: " See you next year". יש לנו עוד שנה להתבגר ולהיפרד.
סיימון בארנס מ"הטיימס" תיאר את תחושת ההמונים כך: "אם אהבה הייתה שווה נקודות, היה רק מנצח אתמול (א') בווימבלדון, ובשלוש מערכות חלקות. הוא לא היה מפסיד אפילו נקודה אחת, בטח שלא משחקון...רוג'ר פדרר זכה אתמול בהכל, מלבד המשחק עצמו".
***
המספר שסומן לפני ההתמודדות כתנאי לניצחון של פדרר על דיוקוביץ' היה 70%. סביבות 70% בהגשה הראשונה אמור היה באופן די סביר להביא את פדרר למצב של ניצחון. פדרר אכן הגיש אתמול בצורה נדירה - 69%. הוא אפילו הוסיף לזה משחק קו אחורי מושלם, מהאיכויות הנדירות של השנים הגדולות. הבעיה הייתה בהתפלגויות - כל עוד עמד על אזור ה-70% פלוס, הוא היה דומיננטי, פדררי. במערכה השנייה הוא נפל ל-60% ונשבר, בחמישית צנח ל-59%. דווקא אז, במערכה החמישית של משחק הגמר, הוא הגיש באחוזים הכי גרועים שלו בכל הטורניר.
דיוקוביץ' התעקש להוכיח אתמול שלסוג המשטחים אין משמעות עבור שחקנים גדולים. אחרי שעוד ניסה במערכה הראשונה לכפות על עצמו סגנון דשא והגיע לרשת, נגד האופי שלו, בממוצע כל שבע נקודות - מאותו רגע שהפסיד את המערכה חזר הביתה לקו האחורי, והתייצב ברשת בכל 12 נקודות בממוצע. וגם אז רק כשנאלץ לעשות את זה.
פדרר? הפוך. בווימבלדון 2014 הוא חזר הביתה, לרשת. ב-2003, בגמר ווימבלדון הראשון שלו, הוא הכתיב סגנון סרב אנד וולי (הגש ורוץ לרשת) קלאסי ב-48% מהכדורים שלו בטורניר. במהלך השנים, עם השינוי במשטחי הדשא בווימבלדון והפיכתם לאיטיים יותר, הוא ירד במינונים עד שהגיע לאזור ה-5% בלבד סרב אנד וולי בווימבלדון. כל עוד זה עבד, הוא חי עם זה טוב. בטורניר הזה, בהשראת סטפן אדברג והחשש האובייקטיבי שאין לו עוד הרבה צ'אנסים, הוא עשה קאמבק נדיר לסגנון המשחק שהכי קרוב לזה של 2003, וסיים 23% מהנקודות שלו בסרב אנד וולי. אתמול הוא שיחק טניס שהוא כבר לא משחק 10 שנים והגיע בכל נקודה חמישית בממוצע לרשת.
הריצות הללו לרשת, בשונה ממה שנהוג לחשוב, אולי מקצרות את הנקודות אבל דורשות כושר גופני עילאי. פדרר, בגיל 32, היה זה שעבר אתמול יותר קילומטראז' על המגרש - ב-10% יותר ממה שעשה דיוקוביץ' (4,096 מטר עבר פדרר לעומת 3,773 של הסרבי).
הוא רץ יותר, הוא הגיש באחוזים נדירים, הוא בא לרשת באחוזים מטורפים וכפה על היריב שלו את המשחק שלו, הוא שיחק את הטניס המדהים ביותר בקריירה שלו. וזה עדיין לא הספיק.
***
לא שזה יעזור, אבל הוויכוח על השוואת הפרסים בווימבלדון לגברים ונשים אולי ייפתח מחדש אחרי הטורניר הנוכחי. הטיעון לוויכוח היה כמובן כמות העבודה המושקעת בדרך אל התואר. וגם הפעם זה לא היה שונה: קביטובה הצ'כית זכתה שלשום בגמר הנשים שנמשך 55 דקות. זה פחות או יותר הזמן שנמשכה המערכה הראשונה בין פדרר לדיוקוביץ' אתמול. קביטובה לקחה צ'ק של שלושה מיליון דולר עבור 9 שעות ו-24 דקות עבודה, דיוקוביץ' עבד בשביל אותו כסף בדיוק במשך 19 שעות ו-5 דקות.
***
ווימבלדון 2014 היה החותמת הסופית לכך שהטניס העולמי (בעיקר בגברים) מתקיים היום רק באירופה. מבין 43 הסאלמים האחרונים בגברים, 41 הלכו לטניסאים מאירופה (פדרר, סאפין, נדאל, דיוקוביץ', מארי, ואוורינקה). הכוח העולה החדש שנראה כאופציה העתידית, גריגור דימיטרוב, הוא בולגרי. ארה"ב ששלטה בעולם הטניס עד הפרישה של פיט סמפראס ותקופת הזוהר של אגאסי, ממשיכה בימים האחרונים לחפש תשובות - מקצועניות וחברתיות - לחוסר היכולת להפוך את ערימות הכסף שמושקעות בגידול טניסאים. בטורניר הנוכחי נרשם עוד שפל: זו פעם ראשונה מזה 103 שנים שבו אין אף טניסאי או טניסאית אמריקאים בשמינית גמר ווימבלדון.
