ארז שיינר / צילום: איל יצהר
מעל ראשו של הילד המחונן מרחף איום תמידי לדון אותו לחיים בלימבו - אותו מצב של "לא לכאן ולא לכאן". להיות לא-שייך בחברת הילדים האחרים בבית הספר, או להיות לא-שייך בחברת הסטודנטים, אם יתקדם ללמוד תארים מתקדמים בגיל מוקדם. בהיבט הזה, גילוי כישרונו יוצא הדופן של הילד מעמיס לעתים עול כבד על ההורים, ושאלה הרת גורל: האם לאפשר לו להתפתח במסגרות ה"מקובלות", הקטנות למידותיו האינטלקטואליות, או להלביש אותו ב"חליפה" אקדמית, שעשויה להכביד עליו חברתית ולגזול ממנו את ילדותו.
מבחינת מרבית המשתתפים בכתבה הזו (ראו מסגרות בהמשך), התשובה היא כמעט אחידה: כן, לעשות תואר מוקדם למרות הסיכונים הידועים. אצל משפחת חסון מתל אביב, למשל, הדילמה הזו הייתה מרובעת: ארבעת ילדי המשפחה - אסתר (25), איתמר (22), אפרת (17) ואורית (14) - אובחנו כמחוננים. "הם מצאו זמן לכול - גם לתנועת הנוער, גם לחוגים בקאנטרי, גם לשיר בחבורות זמר, ואיתמר גם מנגן בפסנתר", מספרת יעל, אם המשפחה, כשהיא נשאלת אם הילדות שלהם לא נגזלה מהם.
"צריך לרכוב על כל ההזדמנויות", היא ממשיכה. "מי שמסתכל עליהם אומר חנונים, אבל זה ממש לא מפריע לנו. בכל דבר הם רוצים להצליח. יש להם דרייב פנימי. לא הרגשתי שזה מבטל להם איזו הזדמנות חברתית. היה ואקום מבחינה אינטלקטואלית, שהיה צריך למלא".
- את לא מרגישה שדחפתם אותם לזה?
"זה שלהם. לא למדתי במקומם. את השלישית אפילו ניסינו להניא מזה כי חשבנו שהיא בטח תהיה בכיוון אחר. אבל מאוד עודדנו אותם, ועזרנו להם בלוגיסטיקה. לכל אחד מהם חיכינו בערב מחוץ לשערי האוניברסיטה כדי לקחת אותם הביתה".
- לא קשה להם להסתדר בחברת מבוגרים?
"בסביבה כזו ממש לא מעניין הגיל של הבן אדם, אלא במה הוא יכול להעשיר אותך. הם הגיעו לבגרות במישור אחר. זו הזדמנות פנטסטית לכל ילד שיש לו יכולת. זה לא משבית את השמחה וזה לא משבית את הילדות. לא חוויתי התבגרות קשה אצלי בבית".
לא תמיד צריך למהר
האיתור מתחיל מוקדם, בבחינות המחוננים בכיתות ב'. אלה שאותרו מתחילים מכיתה ג' ללמוד יום לימודים אחד בשבוע במסגרת העשרה מיוחדת; ולאחר מכן ממשיכים בכיתות מופ"ת (תגבור בפיזיקה ובמתמטיקה) ולכיתות מיוחדות בחטיבות הביניים - שמהן המסלול לאוניברסיטה קצר.
המוטיבציה ברורה - קיצור תהליכים וזמן, ניצול תקופת השירות הצבאי לרכישת ניסיון מקצועי, ויציאה לשוק העבודה בגיל צעיר כשכל האפשרויות פתוחות. אבל ישנם חוקרים - כמו ד"ר ענבל שני, פסיכולוגית שעוסקת בחקר מחוננים ומרצה באוניברסיטת חיפה ובטכניון - שחושבים שלא תמיד יש סיבה למהר.
"אסור שזה יבוא ממקום של רווח והפסד", אומרת שני. "אם עושים את זה, צריך ללמוד בשביל העניין, לעסוק בדברים שלא יצא להם ללמוד בחיים הבוגרים. זה גיל מאוד צעיר בשביל להחליט מה תרצה לעשות בחיים".
- איזה מקום יש להורים בהחלטות האלה?
"אני חושבת שמקום רב. הרי ברור שמצדם הילד אותר בשל הפוטנציאל האקדמי, כי כל בחירה שאין בה משום מימוש הפוטנציאל הזה עלולה להיתפס כפחות טובה. אם יש לך 800 בפסיכומטרי לא תלכי ללמוד יהדות או סוציולוגיה, נכון? גם אם זה הכי מעניין אותך, את תבחרי במקצוע יוקרתי ונחשב. מבחינה אקדמית הם יכולים לבחור בכל דבר שירצו, אבל פסיכולוגית, טווח הבחירה שלהם מוגבל למה שייחשב לבעל יוקרה ולמימוש פוטנציאל. לדעתי צריך להקפיד שהילד יחקור מה הוא אוהב ולא מה יהיה 'יעיל' עבורו. השאיפה ליעילות מצמצמת היבטים אחרים של החיים".
דילמת היעילות מקבלת תוקף אחר כשמגיעים גם לשאלת מקומו של הגאון בחברה: האם הוא צריך לרתום את כישוריו כדי לעשות שינוי, או שמותר לו פשוט לעשות לביתו.
השאלה הזו התחדדה בשנים האחרונות עם סיפורים כמו זה של ד"ר קירה רדינסקי בת ה-26 (שאף הופיעה ברשימת ארבעים הצעירים המבטיחים לשנת 2013 של מגזין G). רדינסקי עשתה תואר בטכניון בגיל 15, והמשיכה לעוד שני תארים בתוכנית המצטיינים, וזאת מבלי שפסחה על שירות צבאי כמתכנתת באגף מודיעין. על רגל אחת, הטכנולוגיה שפיתחה מאפשרת חיזוי של תהליכים באמצעות כריית מידע. המערכת הזו סייעה, בין היתר, לצמצם את התפשטות מחלת הכולרה, ובגינה, וכן בגין הישגים נוספים, רדינסקי זכתה להדליק משואה ביום העצמאות האחרון. אבל בסופו של יום, העיסוק של רדינסקי הוא הקמת סטארט-אפ שמסייע לאנשי מכירות לאתר לקוחות פוטנציאליים.
במסגרת פרויקט הצעירים המבטיחים של G, רדינסקי נשאלה איך שיפור מכירות מסייע לשנות את העולם. ועל כך היא השיבה: "שיפור מכירות זה רק חלק קטן ממה שאנחנו עושים. אני מסתכלת על זה בתור דרך לשנות את הכלכלה שלנו. להוסיף לה כלים יותר מדעיים כדי להגיע להחלטות".
אם במקרה של רדינסקי באמת אפשר לראות שילוב של תרומה לקהילה וחשיבה עסקית, הסיפור של הילה פז, ילדת פלא נוספת, בת 24, הוא מובהק פחות: פז, שסיימה תיכון בגיל 15 והשלימה תואר ראשון בגיל 17, הקימה את הסטארט-אפ אלגומייזר, שעוסק באלגוריתמים של שיווק מקוון. לאחרונה התגלע סכסוך בין פז, המכהנת כסמנכ"לית הטכנולוגיה בחברה, ובין המנכ"ל נועם בנד, והיא דרשה לפטרו, אך לא קיבלה גיבוי מהדירקטוריון. החברה אף הגישה תביעה "צבעונית" במיוחד נגד פז בבית הדין לעבודה בתל אביב, על הפרת חוזה העסקתה וביצוע מעשים הפוגעים בחברה.
ארז שיינר, שלמד עם פז באותה תוכנית אקדמית למחוננים ומשתתף בכתבה זו, עובד באלגומייזר כאלגוריתמאי. "כעובד חברה אני מנוע מלהתייחס", הוא אומר. "אני מצטער על המצב שנוצר, ואני מקווה שכולם יצאו ממנו מחוזקים".
דרבון סמוי מצד ההורים
ד"ר יעל שלזינגר, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מקצועית של מכון קרני - שעוסק בתחום של הערכת תלמידים, איתור ילדים מחוננים ובניית כיתות מחוננים - מסבירה שאפשר למנוע מקרים שבהם הנהירה אל התואר תהיה מהירה מדי, בעיקר באמצעות השגחה של ההורים.
"חשוב לשים לב שזה בא מהילד ולא מתוך מוטיבציה של ההורים", אומרת ד"ר שלזינגר. "לפעמים זה קורה באופן סמוי: מספיק שהם מאדירים את הכיוון הזה והילד ייסחף לפני שהוא באמת בשל ברמה הרגשית. צריך להביא בחשבון את העומס האקדמי האדיר, את העובדה שהילד יחווה גם לחץ, ואפילו לראשונה כישלון".
על הלחץ הרגשי מעידה אם לילד שלמד שנתיים לקראת תואר במתמטיקה של אוניברסיטת בר-אילן: "הוא סיים חמש יחידות בבגרות די בקלות, וראינו בתוכנית של בר-אילן מענה טוב לצרכים שלו, אבל הייתה בעיה בתקשורת עם ההורים", היא משחזרת. "אנחנו מדברים פה על ילדים בני 16, והם לא מספיק בוגרים, לא משנה כמה הם מחוננים. לא הייתה בתוכנית תקשורת איתנו, חוץ משיחה בתחילת התואר. היה לו מאוד נחמד וקליל, אבל הוא לא ידע להתנהל עם לוח הזמנים. הוא פספס פה מועד א', שם עוד קורס, והודיעו לו שאם הוא לא ישלים כך וכך קורסים הוא לא יוכל להמשיך. ואז הוא אמר, טוב, אני לא רוצה".
- טוב, זה בסדר, לא? הוא החליט החלטה, והוא צריך להתמודד איתה.
"אני חושבת שפשוט לא הייתה שם הכנה מספקת. למבחנים בבית הספר הוא למד ברגע, והוא לא הסתגל למצב שבו הוא צריך להשקיע. הוא היה פשוט צעיר מדי".
פרופ' עוזי וישנה, ראש התוכנית המדוברת, אומר בתגובה: "ראשי התוכנית והרכזת שלה נפגשים עם תלמידים והורים דרך קבע, אולם הלימודים באוניברסיטה מחייבים אחריות אישית של הסטודנט בביצוע משימות הלימוד ובחלוקת הזמן, ואינם מתאימים לכל אחד. אוניברסיטה אינה בית ספר יסודי: אנחנו אומרים לסטודנטים מה עליהם להגיש לשעורי הבית ומתי תתקיימנה הבחינות, ומצפים שהם יקחו אחריות מנקודה זו ואילך. איננו שולחים תזכורות, איננו מבררים מדוע תלמיד נעדר או איחר ובוודאי איננו פונים מיוזמתנו להורים, אלא במקרים חריגים. כך מקובל באוניברסיטה, ואנחנו מבהירים את הנושא היטב בכנסי הקליטה בתחילת השנה".
גם פרופ' ירון עוז, דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב, שסיים דוקטורט במהלך שירותו הצבאי, סבור שזה לא לכל אחד: "אם ילד חכם מגיע בזמן הלא נכון ונכשל - יהיה לו קשה להתאושש".
"בבית הספר הקצב היה מייאש, אבל בשנה שבה הוא למד באוניברסיטה הקצב היה לא נורמלי", מספר אב לתלמיד שבסופו של דבר החליט לא להמשיך. "זה ילד שקודם לכן לא ישב על שיעורים יותר מחמש דקות. הוא עזב כי זה היה שואב זמן מטורף, והפעילות בצופים הייתה חשובה לו יותר. אלה שלוש שנים שבהן אתה באטרף, תוכנית רב-שלבית שאם משהו משתבש בה - לא תסיים. שיעור הנשירה הוא מטורף".
- בסדר, אז תקריב עכשיו ותהנה אחר כך.
"תראי, נכון שמי שעשה את כל המסלול יש לו אחלה נקודת פתיחה - במקרה של התוכנית הזו, אתה מתגייס עם תואר ראשון במתמטיקה. אבל מי אמר שתואר ראשון במתמטיקה הוא המטרה שלכם בחיים? רק בגלל שאפשר?".
סיון רהב-מאיר, 33, ירושלים, נשואה ארבעה
מסלול: למדה לתואר ראשון בפרויקט רמות בתיכון רוטברג ברמת השרון בכיתה ייעודית, שמטרתו הייתה לסיים מהכיתות ח' עד י' פסיכומטרי ובגרויות ולהתחיל בי"א לימודים לתואר הראשון. לאחר הלימודים עשתה שנת שירות במכינה קדם צבאית והתגייסה לגלי צה"ל בגיל 17. בעבר התחילה מסלול ישיר לדוקטורט, "אבל כרגע המשפחה והעבודה, ברוך השם, תופסות את מרב זמני, ואני לא מתפנה לכך"
קריירה: כתבת ומגישה בחדשות ערוץ 2
מה היה חלקם של ההורים במהלך? "מגיל צעיר הייתי חנונית*ובגיל 13 שמעתי שעומד להיפתח מסלול שמקצר את התיכון לשנתיים. ההורים שלי*- כמו בהרבה החלטות בחיים - היו שם כדי להתלבט, אבל לא כפו עליי את דעתם. החלטתי שכן, והם עזרו מאוד, אבל לא היו 'פושרים' וממש לא התעקשו לדחוף אותי למסלול כזה".
על מה ויתרת? "בדיעבד בהחלט ייתכן שפספסתי חוויות נעורים. אישית, אני ועוד כמה חברות מהכיתה התעקשנו להיות בקשר עם שאר התיכון, ואפילו יצאנו למסע לפולין, מה שלא כל הכיתה שלנו עשתה. מאוד השתדלתי להמשיך להיות פעילה בתנועת נוער ובמועצת הנוער העירונית, גם בזמן הפרויקט וגם אחר כך באוניברסיטה. כשאני מסתכלת לאחור, לא הייתה שם גאונות מיוחדת. נראה לי שבני נוער רבים יכולים לדחוס את הבגרויות לשנתיים. אפשר לשבת ולשנן ולקצר את כל התהליכים האלה. השאלה המהותית יותר היא על תהליכים חינוכיים ונפשיים שעוברים בשנים האלה. אלה שנים משמעותיות של בניית האישיות, ואת זה אי-אפשר לקצר".
איך זה קידם אותך בחיים? "לא המשכתי בקריירה אקדמית, כך שאני לא יודעת אם קיצרתי פה הליכים באופן משמעותי. היום זה בעיקר זיכרון נעורים רחוק, וחומר טוב לסמול טוק עם אנשים. אם אתה אומר שסיימת בגרות בגיל 16 אנשים מרימים גבה ושואלים שאלות. האם זה משפיע כיום על חיי ביומיום? לא בטוח. העבודה התקשורתית היומיומית בכתיבה, בהגשה ובהנחיה רחוקה מאוד מהעולם האקדמי, ובואי נגיד שאני יותר בקיאה כיום בחומר הלימוד של המעון של הבן הקטן שלי. אנחנו עכשיו חזק בנושאים עונות השנה והפכים".
איתמר חסון, 22, תל אביב
השכלה: תואר ראשון במתמטיקה שימושית מאוניברסיטת בר-אילן, לומד לקראת תואר דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת תל אביב
מסלול: בכיתה ג' קפץ כיתה והחל ללמוד בתוכנית נוער מוכשר במתמטיקה. סיים את הבגרות כבר בכיתה ט' והקדים גם את הבגרויות באנגלית ובפיזיקה. את התואר סיים בסוף י"ב בהצטיינות יתרה, ומאחר שהייתה לו עוד שנה לגיוס (כי קפץ כיתה), התחיל במסלול ישיר לדוקטורט בפיזיקה. כעת הוא ממשיך את התואר, לאחר השירות הצבאי
מה היה חלקם של ההורים במהלך? "קשה לי לדעת כמה אני רציתי וכמה ההורים רצו. סביר להניח שאילו לא היו מכוונים אותי, לא היה יוצא כלום. יש לי שילוב של כמה דברים יחד שגרם לזה להצליח. אני לא יכול לדמיין איפה הייתי בלי זה. זה היה פתיח לרצף של מסלולים".
על מה ויתרת? "לדעתי, ויתרתי על דברים לא חשובים כמו לצפות בטלוויזיה. אדרבא, קיבלתי עוד המון סביבות חברתיות חדשות, זה הרחיב את המעגל החברתי שלי".
תוכניות לעתיד? "קשה לתכנן בשלב הזה, אבל האופציה האקדמית היא ריאלית".
*** הכתבה המלאה - במגזין G