יקב טריו / צילום: עודד יעקבי
לפני כמה שבועות זכה יקב טריו בפרס יוקרתי. אני מניח ששלושת קוראיי הקבועים מרימים עכשיו לפחות חצי גבה. ממתי אתה מתרגש מפרסים, הם ודאי תוהים, ומיהו בכלל יקב טריו? ובכן, אני באמת לא מתרגש כל-כך מפרסים ומציונים, גם אם מעניק אותם מגזין יוקרתי (באמת) כמו הדקנטר הבריטי, שטעמו דווקא חביב עליי.
ובכל זאת, נחמד לקבל ציון 95 ואת פרס היין הטוב ביותר מאסיה ומהמזרח התיכון. אבל אז אתה נזכר שאסיה והמזרח התיכון הם לא באירופה, וגם לא בספרד, ושהיו עוד יקבים, לא מעטים, שכבר זכו כאן לציונים גבוהים במיוחד, גם אם לא 95, ממבקרי יין חשובים מאוד. אלא מה, יקב טריו אינו נחשב לאחד מיקבי הצמרת בסצנת הבוטיק המקומית. דומני שאחרי הפרס הזה, ומה שחשוב הרבה יותר (מבחינתי האישית כמובן), אחרי טעימת יינות היקב, המצב עומד להשתנות.
יקב טריו הוקם בשנת 2006 על-ידי הדודנים קובי, טל ואורן שקד. גם מי שהשמות האלה אינם אומרים לו דבר, מכיר בוודאי את העסק המשפחתי שהם בני הדור השני שלו - רשת חנויות דרך היין.
אודה ואתוודה, בתחילת דרכו של היקב הוא קצת חמק מהרדאר שלי. לאו דווקא בגלל היינות שלו, שהיו סבירים עד טובים. משהו בקונסטלציה הזו של סוחרי יין מפורסמים, ואולי בעצם הכי מפורסמים ברמה המקומית, שמייצרים יין בעצמם, נראה לי קצת כמו גימיק שיווקי; צעד שנועד להוסיף קרקפת לחגורה של הציידים הגדולים, בבחינת "אנחנו לא רק מוכרים יין, אנחנו גם יודעים לעשות אותו".
התעלמתי באלגנטיות מהעובדה שמעולם לא שמעתי או קראתי על מישהו מהם, שהשוויץ ככה בפרהסיה.
צריך גם להיות הגון ולחשוף שאיכשהו, אישית, לא היה לי קליק איתם, והיה לי קושי מסוים עם אישיותם הדיפלומטית של בני הדור השני של האחים שקד.
את החספוס המבורך (אחרי שלומדים להבין אותו) של הוריהם, החליפו קובי וטל (אורן הוא קצת פחות מוכר, ולא נמצא באור זרקורי עולם היין) בנחמדות, שתמיד נראתה לי מעושה במקצת. טעם פרטי לחלוטין. אני אדם מתוסבך, מה לעשות.
ואז הגיעה הפגישה שלי עם קובי שקד. והנה, הפתעה גדולה. האיש היהיר הזה (כך לפחות חשבתי עד אז) התגלה כאדם צנוע למדי, שהדבר היחיד שהיה מוכן להתחייב אליו - הוא לא איבד לרגע את הדיפלומטיות שלו - זה שהוא נכנס לעסק הזה של ייצור יין, ועדיין נמצא בו, בעיקר, ואולי רק, כדי ללמוד.
נראה שגם טל ואורן דומים לו בכך. אחרת קשה להסביר את המהלך המבורך שלהם, שבו שכרו לפני שני בצירים את שירותיו של יותם שרון, היינן הנהדר שעבד עד אז במשך שנים רבות ביקבי ברקן.
יחד מעלים הארבעה את היקב על דרך חדשה, שאין מנוס אלא להודות, בעונג גדול, שהיא מסקרנת, וכבר עכשיו מענגת.
הם מייצרים יינות שזוכרים שמישהו צריך גם לשתות אותם, ולכן הם לא נועזים מדי; ומצד שני - כאלה שזוכרים שלא כל מי ששותה יין בישראל של שנות ה-2000 הוא בהכרח חובב יינות פירותיים ובומבסטיים.
לכן, באותה נשימה, מצליחים היינות שלהם להיות מאופקים דיים, אלגנטיים ומורכבים כדי לספק נודניק זקן כמוני. ובקיצור, נסו אותם. נדמה לי שלא תצטערו.
טעימה מיינות טריו
רוזה 2013. בלנד נהדר של 40% ענבי קברנה סוביניון, 40% קברנה פרנק, 10% ויונייה ו-10% שרדונה, שהוא כבר כולו מעשה ידיו של יותם שרון בבסיסו הצפוני של היקב ברמות נפתלי. יין קליל, אבל שאינו מוותר על הרצינות. לא מתוק מדי, ובעצם לא מתוק בכלל אלא חומצי, ואפילו מעט מריר ומאתגר. נהדר. 69 שקלים, כשר
Special Cuvee 2011. יין הפרס המדובר הוא בלנד של 59% קברנה סוביניון מהרי ירושלים ו-41% סירה מהגליל. את חלקו של היין יצרו הדודנים שקד בלי יותם שרון, שהשגיח על התבגרותו ועל הערבוב הסופי שלו. התוצאה היא יין שלא רק המבקרים הנכבדים של דקנטר, אלא, במחילה מכבודם ומכבודכם, גם אני מאוד אהבתי. יין שהוא גם רציני ומורכב וגם עגול ורך וידידותי. ובקיצור - נהנה מכל העולמות. שאפו גדול. 145 שקלים, כשר
Spirit of Alona Valley 2012. היין שהכי אהבתי בטעימה. 100% ענבי קריניאן מגפנים בוגרות בנות 28 שנים מאזור בקעת נחל אלונה, לא רחוק מזיכרון יעקב. יין פראי כמעט, עם טעמים מאובקים ואדמתיים, אבל שוב - בלי לוותר על טעמי הפרי הטובים שיהפכו אותו לחביב גם על מי שאינו חפץ בטעמים מאתגרים שטרחנים כמוני מחפשים ומוצאים ביין. יין מגניב. 85 שקלים, כשר