אופטימיות היא שם המשחקא. קשים הימים האלה לישראל, קשים כספחת. אם אתם שואלים אותי, זה לא רק בגלל ההפצצות, האזעקות, הנפילות, החטיפות, הרציחות, המהומות, ההפגנות, האבנים, השריפות, הקללות, הזעם, הכאב, הפחד והשנאה. כל אלה הם אכן סיבות טובות מאוד, ולבטח יותר ממספיקות, כדי להקשות עלינו את הימים ולהוציא את הרוח מהמפרשים; אבל כשחושבים על זה הרי כל אלה, במידה כזו או אחרת של עוצמה וחומרה, היו פה איתנו תמיד. כמו צל. אז לא, זה לא (רק) זה.
אם אתם שואלים אותי, הימים קשים במיוחד בגלל אווירה קודרת של ייאוש וניהיליזם שהולכת ומכסה אותנו כשמיכה עבה בחדר בלי מזגן. בכל מקום אתה שומע אנשים שאומרים - לא תמיד למישהו ספציפי, יותר אל החלל הפתוח - שהכול אבוד, שאין תקווה, שהסיפור גמור, שהעתיד שחור, שהגורל מר, שהמדרון תלול, שהכול כלול. וכל אחד מתנדב להסביר לך שכולם שקרנים, ואם לא שקרנים אז גנבים, ואם לא גנבים אז אינטרסנטים, ואם לא אינטרסנטים אז מושחתים, ואם לא מושחתים אז גזענים, ואם לא גזענים אז מטרידים מינית, ואם לא מטרידים אז פשלונרים, ואם לא כל זה אז לכל הפחות נבלות. "כך נבלו פרחי אביב החיים בכבשן הזעם, הטינה והכאב", כתב נג'יב מחפוז. מילים פוצעות.
ויש חברים שמדברים על ללכת מפה ויש עיתונאים שמסבירים לנו, כאילו אנחנו תינוקות, שאין סיכוי ל-השלם את החסר: לקנות דירה/לחסוך לפנסיה/לשנות את השיטה/לשפר את המדינה. וכל טמבל מכריז על מות הציונות. פה ושם נסחפתי למדמנה, כמו כולם, למרות שבסך-הכול ניסיתי לעמוד בפני כל זה כחומה. עד שביום שני בערב נמלאה כוס הייסורים:
אספתי את גלובס מתיבת הדואר למטה והתחלתי מהסוף, כרגיל, כדי לקרוא מה אומר מורי ורבי מתי גולן. קראתי, ומשורה לשורה נעצב לבי והידכדכה נפשי עד למאוד, עד שלא יכולתי עוד. "איך אפשר להאמין שהדברים ישתנו?", כתב שם. "לומר שתמיד צריך לקוות זה כבר לא אקטואלי". "התקווה לשינוי היא לא פחות מעצימת עיניים...", "האמת היא שהסיכוי כבר לא קיים". כל משפט חץ בלבי.
לא! לא! לא! ועוד פעם, לא! אני לא מוכן לקבל את זה. מספיק, חברות וחברים, עם העצב ועם החידלון. די לייאוש. לוותר זה הכי קל. אתם בטח זוכרים מה אני תמיד אומר: לראות שחורות זו לא חוכמה - כל מה שצריך זה לעצום עיניים (האמת היא שזו הפעם הראשונה, אבל מי סופר). אז תנו לי לנסות להוציא אתכם ואותי מזה.
ב. מתעב אני את הדטרמיניזם הקובע שהכול רק ילך וייעשה גרוע יותר. מי אמר לכם, לעזאזל, ומאיפה אתם יודעים מה צופן העתיד? אני אולי לא יודע הרבה, אבל אני יודע שאף אחד מכם לא מחזיק בכיס את המפתחות לארון של הזמן. אני אולי לא יודע הרבה, אבל אני יודע שפעם היה הרבה יותר גרוע מהיום. אז תרגיעו עם נבואות הזעם, כן? כל-כך מעצבן אותי שהפסימי הפך לריאלי בעוד האופטימיסט הוא התלוש. הרי המציאות הפוכה לחלוטין: אילו היינו מקשיבים לפסימיסטים עוד היינו גרים במערות ומתים מזקנה ובלי שיניים בגיל 30. תקראו לי היפי, תגידו ליצן, תפטירו הזוי. בסופו של יום (או הרבה מאוד ימים) הפסימיסטים אינם יותר ממקל של ארטיק בגלגלי ההיסטוריה.
אז נכון, ארבע הרציחות המהממות באכזריותן שחווינו לאחרונה, והמאורעות שבאו ובאים בעקבותיהם, הם בהחלט נקודת שפל; אבל מי אמר שכל זה חייב להיות עוד ציון דרך במדרון התלול. אולי זו דווקא נקודה טובה לעשות בה פניית פרסה? אולי באמת הכי חשוך לפני עלות השחר, הא? אולי באמת חייבים אנחנו ללכת נגד הרוח, הא? כל מה שצריך זה להאמין שיהיה טוב, גם אם עכשיו רע לתפארת.
קשה להכחיש שיכול מאוד להיות שנמשיך לחיות פה על החרב, אבל בפרפרזה על איין ראנד, שאמרה שבשביל לומר "אני אוהב אותך" צריך האדם ללמוד קודם כול לומר "אני", אני אומר: בשביל לחיות על החרב צריכים האדם והעם, כלומר כל אחד מאיתנו, ללמוד קודם כול לחיות. לחיות טוב. חיים של תקווה, של שמחה, של אמונה. הדרך ארוכה היא ורבה, נכון; אבל, אז מה? הרי כבר לימד אותנו פרידריך המשוגע כי "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך". גם אם האיך הזה מסובך לאללה.
ג. אני תמיד מתחיל להתגרד כשמדברים על "ציונות" ונושאים את שמה לשווא, אבל יש משהו נהדר בציונות הזו שלנו. צריך לחזור לבסיס שלה, והבסיס שלה אופטימי, נאיבי, שמח ומקסים. הציונות - על כל פלגיה כמעט - תמיד הייתה אוטופית, או לפחות בעלת מאפיינים אוטופיים בולטים (כן, כן, אני יודע, חסכו ממני את צקצוקי הקולוניאליזם והגזענות, שמענו על זה).
בטח הציונות ההרצליאנית (שהשבוע ציין מי שציין 110 שנים לפטירתו) עם ה"אם תרצו אין זו אגדה" שלו. אבל גם הציונות הסוציאליסטית, עם סיסמתם המקסימה "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", והתפיסה שעלינו לברוא את עצמנו, לבנות פה, יש מאין, "יהודי חדש". א' ד' גורדון (שכונה "הצדיק החילוני") הוא ההוגה המרכזי של הציונות הזו. "את החיים תשיג בחיים", כתב ב"איגרת מהגליל", "כי החיים הם יצירה". בחיבורו "האדם והטבע" כתב: "צריך להעמיד את החיים על היופי, צריך לשאוף לחיים יפים. מוסר עליון, חיים עליונים".
כך גם הציונות הרוחנית שאחד העם הוא ההוגה המרכזי שלה (ואחד האהובים עליי מכולם). בחיבורו "אמת מארץ ישראל" כתב: "האומנם צדקו האומרים כי ארץ אבותינו אוכלת יושביה? האומנם לשווא יחרוש החורש ויזרע הזורע ומאומה לא יישא בעמלו? - חלילה!". בחיבורו "דרך החיים" כתב שעלינו "להרהיב את מובן הלאומיות ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת ישראל, ובהיקפו כל מידה טובה".
מובן שגם הציונות הדתית היא כזו. ההוגה הגדול שלה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דיבר על גאולה, של היחיד ושל הכלל, והעלה על נס את דרך החיוב. "אהבת כל המעשים כולם - היא קודמת לכול. אחר כך - אהבת כל האדם". בציטוט אולי הכי מפורסם שלו, מתוך "ערפלי טוהר", כתב: "...הטהורים אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". איש חכם היה.
ראו את ארבעת האישים הדגולים האלה. לא רק כותבים בחסד, אלא הרבה יותר מזה: חולמים. מגשימים. אופטימיסטיים. אוטופיסטים. בעיניי - זה חלק מהותי מיופייה ומקסמה של הציונות. תוותר על זה, עם מה תישאר - מערכת ביוב, לא הרבה יותר. הם לא הכחישו או עצמו עיניים אל מול הקושי - הם פשוט ראו מעבר לו. גם אנחנו יכולים. זה לא כל-כך מסובך, האמת.
סליחה על הפומפוזיות, אבל חיינו פה הם חלום שהתגשם. לא יודע מה אתכם, אבל אני מעדיף את האוטופיסט, החולם, הנאיבי והשמח על הפסימיסט, הצקצקן וה"ריאלי" בכל יום מימי השבוע ובכל שעה משעות היום.
ד. די, בבקשה, עם הנהי והחידלון, עם הייאוש והאבדון. מוכרחים להיות שמח, חייבים להאמין, ולא "גם כשקשה" כמו שנהוג לומר - אלא במיוחד כשקשה. הרי כשקל - קל. אני לא מציע להתעלם מכל מה שרע ומקולקל, חלילה, אני רק שאומר שאפשר לראות בכל דבר מדרגה - ועדיפה מדרגה בדרך למעלה מאשר מדרגה בדרך למטה.
אף אחד לא יכול להבטיח כלום, ברור. אבל המשפט הזה הוא דו-סטרי. אז תעשו טובה: לפני שאתם לא מאמינים לזה שמבטיח שיהיה טוב, אל תאמינו לזה שמבטיח שיהיה רע.
קום התנערה, עם!
הפסימיסטים הם לא יותר ממקל של ארטיק בגלגלי ההיסטוריה. אילו היינו מקשיבים להם עוד היינו גרים במערות
