ערן ריקליס/ צילום:יוני המנחם
לפעמים המציאות היא זאת שמשפיעה על הסרט, ולא להפך: "ערבים רוקדים", סרטו החדש של ערן ריקליס, על-פי תסריט של העיתונאי הישראלי-ערבי סייד קשוע, הפך, בעקבות האירועים הביטחוניים האחרונים, מסרט עממי שתכליתו קירוב לבבות בין ישראלים לערבים, לסרט נפיץ - כל זאת עוד בטרם הוקרן בבתי הקולנוע.
הסרט, המספר את סיפורו של נער ערבי מחונן הנקרע בין זהויות, נבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע בירושלים, במעמד טקס הפתיחה החגיגי, מול 7,000 צופים בבריכת הסולטן, ובמקביל היה אמור לצאת להפצה מסחרית בבתי הקולנוע. אך עוד בטרם החל מבצע "צוק איתן", נדחתה עלייתו של הסרט לקולנוע, בשל האווירה הציבורית הקשה שנוצרה לנוכח גילוי גופות שלושת הנערים שנרצחו על-ידי מחבלים. אמש הוחלט כי פסטיבל הקולנוע ייפתח היום (ה') כמתוכנן, אך ללא הסרט - בשל חשש לביטחון הצופים, והקרנתו נדחתה ל-17 ביולי, ערב נעילת הפסטיבל. נקווה שעד אז יהיה שקט.
ערן ריקליס, במאי הסרט, הוא ככל הנראה האופטימיסט המאוכזב ביותר השבוע. בראיון ל"גלובס" שהתקיים בצל האירועים האחרונים, ריקליס מספר כי הוא מצודד בהחלטת המפיצים לדחות את מועד יציאת הסרט לבתי הקולנוע. ריקליס: "השבוע הגענו למקום מאוד קיצוני שאיכשהו מאיר את הסיטואציה באור הכי קשה שלה. השנאה שרוחשת מסביב היא משהו שלא ראינו הרבה זמן. שלושה נערים תמימים, שהרצח שלהם גרם למדינה שלמה לשקוע לתהומות של דיכאון, ורגע אחרי - רצח של נער ערבי מסכן בצורה איומה, אכזרית ומטורפת, שישר זורקת אותך למקום אחר. ודקה אחרי זה מגלים את הרוצח של הבחורה המסכנה הזו מעפולה. אנחנו חיים באיזו מטוטלת רגשית מטורפת. ועם זאת, אם היינו עושים אנליזה של 60 השנה האחרונות, היינו מגלים כל פעם צמתים כאלו. המטוטלת הזו היא משהו שאנחנו חיים בו כל הזמן".
- איך זה משפיע עליך כיוצר קולנוע?
"תשמע, אני אגיד לך משהו. כל הגישה שלי כאיש קולנוע תמיד באה ממקום אופטימי, כי פסימיות משדרת שליליות ונגטיביות, ובסופו של דבר זה לא מוביל לשום מקום. בכל החיים הקולנועיים שלי, וגם האישיים, בסרטים 'גמר גביע', 'הכלה הסורית' ואפילו 'עץ לימון' ו'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', עסקתי בטריטוריות האלה, באתי ממקום של כבוד, של אהבה, וגישה של בגובה העיניים. אני לא בא לחנך אף אחד, לא בא להגיד טוב או רע. אני בא לצייר מצב. כמובן, אני במאי קולנוע, אני מניפולטור, אני לא טמבל שסתם זורק דברים על המצב".
סוף אירוני
בשבוע שעבר, עם גילוי גופות שלושת הנערים שנרצחו על-ידי מחבלים, הארץ החלה סוערת - גילויי השנאה והגזענות ברחובות וברשתות החברתיות הלכו והתפשטו, והציגו תמונת ראי מכאיבה - שאין אלו פניו הכעורות של קומץ בלבד. הרצח האכזרי של הנער הערבי כתגובה על רצח הנערים, הצית את הרחוב הערבי, מעזה ועד נצרת. אם בסרט מציג סייד קשוע נימה מפויסת, אופטימית, הרי שהאירועים האחרונים הפכו את קשוע לפסימי. בטור האישי הקבוע שלו ב"מוסף הארץ", פרסם קשוע בשבוע שעבר טקסט עצוב, מייאש, ופסימי: "אני שתקתי וידעתי שהניסיון שלי לחיות חיים משותפים נגמר. שהשקר שסיפרתי לילדים שלי אודות עתיד שבו ערבים ויהודים חולקים את אותה הארץ בשוויון נגמר. רציתי להגיד לאשתי שזהו, נגמר, שהפסדתי במלחמה הקטנה שלי, שכל מה שאמרו לי מאז הייתי בעצמי נער, מתממש מול עיניי. שכל אלה שסיפרו לי שיש הבדל בין דם לדם, בין אדם לאדם, צדקו".
- ריקליס, מה סייד קשוע אמר כשהוא ראה את הסרט?
הוא היה בשוק למשך חודש. הוא הבין שעל המסך זה סבא שלו, אבא שלו, הבחורה שהיה לו איתה רומן לפני איקס שנים. מצד שני, זה איאד. הדמות. זה אנונימי ולא אנונימי".
- למה איאד ולא סייד?
"אמרתי לסייד: 'בוא נגמור את הסרט בזה שאתה מתראיין בלונדון וקירשנבאום, ולונדון שואל: 'זה הסיפור של החיים שלך?' וכך הסרט מסתיים. זה היה בתסריט, וזה ירד. בלי לעשות ספוילר - הסוף של הסרט אירוני. הוא אומר - 'לא טוב להיות מיעוט במדינה הזאת. עדיף להצטרף אל הרוב'. וזו שאלה מאוד מורכבת, אם תחשוב מזווית ישראלית-יהודית".
ערבים לבקרים
התסריט של "ערבים רוקדים" עבר גלגולים רבים. בתחילה הוא היה מבוסס על הספר "ויהי בוקר", ספרו השני של סייד קשוע, ואף נשא את שם הספר. הבמאי תאופיק אבו ואיל אמור היה לביים את הסרט. מאז חלפו 6 שנים, קרנות ישראליות ובינלאומיות הצטרפו, במאית ברזילאית ירדה מהפרק, ולפני כ-3 שנים נבחר ריקליס, אז זוכה טרי בפרס אופיר עבור הסרט הטוב ביותר והבימוי הטוב ביותר על "הממונה על משאבי אנוש", כמי שייקח על כתפיו את מלאכת הבימוי. במשך שנה עבד עם קשוע על התסריט. ריקליס: "היו שני במאים זרים שקיבלו את הזכויות לעשות את זה ולא יצא כלום. ואז המפיקים הגיעו אליי עם דראפט שני. פגשתי את סייד וגיליתי בחור מבריק. התסריט הגיע אליי כשהוא 'חצי מבושל'. למעשה זה שילוב של שני ספרים של סייד: 'ערבים רוקדים' ו'גוף שני יחיד'. חלק מהסיפורים הם מהמציאות של סייד".
- איפה בתהליך העבודה התפקיד של קשוע הסתיים?
"במקרה של סייד, אני חייב להגיד, שהוא היה מספיק חכם בשביל להבין שברגע שסגרנו את התסריט התפקיד שלו הסתיים. אני התחננתי שיבוא לסט לפגוש את השחקנים, הוא הגיע לעשרים דקות, הצטלם עם השחקנים והלך. לדעתי זו הייתה החלטה טובה".
- כי בסופו של דבר הסרט הוא סרטו של הבמאי?
"במאי זה דבר מאוד אימפריאליסטי. אתה חייב לנכס לעצמך את הסיפור כדי להיות יכול לביים אותו. אני כבמאי חייב להזדהות עם הסרט, אחרת אני לא יכול לביים אותו. אני נכנס רגשית לראש של הגיבור. עכשיו אני הוא זה שמספר את סיפורו. אני מסוגל לחשוב כמו אב ערבי מטירה ששולח אותו לפנימייה בירושלים.
"בסופו של דבר אני מנסה לכבד את האנשים שאני מספר את הסיפור שלהם. ברור לי שבעקבות הסרט הצופה לא ישנה את הדעה הפוליטית שלו ויצביע אחרת בקלפי, אבל חשוב לי כן להגיד לו - 'תעצור רגע, תחשוב, אולי בגלל מה שראית אתמול בסרט, תסתכל על המצב מנקודת מבט קצת אחרת. נקודת מבט שונה ממה שאבא שלך או בית הספר לימד אותך, שאמורה לפתוח את הראש'. זה הכול".
לשאלה, מהו המסר של הסרט, ריקליס משיב כי "המסר של הסרט הזה הוא מסר של הרגעה. על אחת כמה וכמה בימים אלה, ימים מורכבים וקשים. להירגע לרגע. לא להתלהם ולא להשתולל, כי עדיין, מאחורי האירועים האיומים יש בני אדם שרוצים לחיות כמו בני אדם. אמת היא תמיד טובה, יש בה משהו מרגיע. אני אומר 'בואו נשאל שאלות לפני שקובעים גורל של אנשים שאנחנו באים במגע איתם'. אני שונא מסרים, אבל אם יש מסר אחד ברור שעולה מהסרט, זה לפתוח את הראש ואת הלב, לשאול שאלות לפני שבאים לחרוץ גורלות. זה סרט מורכב מכל הבחינות".
- השם גם הוא מורכב. יש שיגידו: 'מתי ערבים רוקדים? כשישראלים חוטפים'. זה מופיע גם בסרט.
"ערבים רוקדים - בעיניי זה על ערבי שרוקד לו בין העולמות - בין העולם שלו לשלנו. לא בטוח איפה הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להיות ועל מה הוא שומר או לא שומר. כך גם אנחנו - הישראלים היהודים שבאנו מכל קצוות תבל".
- בסרט כל הדמויות נחמדות.
"תראה, זה מעניין. אתה יודע, אם אתה לוקח את הסיטואציות היומיומיות, כשאתה חווה אותן מתוך הדמות, אלה סיטואציות קשות. כמו המג"בניק שביקש מאיאד תעודה או כשצעקו לו בתחנת האוטובוס 'מוחמד מת'. זו לא סיטואציה קלה".
- אני לא מדבר על ביטים, אלא על דמויות משמעותיות.
"איאד עטוף בדמויות מלטפות, אבל מתעתעות. אתה אף פעם לא יודע לאן דברים הולכים. כל אדם שהוא נחמד איתך, יכול להתהפך.
"בסרט, הכול מגיע מנקודת המבט של איאד. זו טכניקה של הסרט להביא לך את הדברים הקשים אבל במעטפת שמרככת אותם. זו דרך להגיע אל הקהל. בעיניי זו דרך להביא קהל רחב. כשאתה מביא דברים קשים באמת, אף אחד לא בא לראות את הסרט, ומי שבא יוצא באמצע ואומר שזה דמגוגיה. אתה חייב להיות קומוניקטיבי עם הקהל. לא מעניין אותי להיות במאי של פסטיבלים ושהקהל בסוף לא יגיע".
- מיהו קהל היעד העיקרי של הסרט?
"בתחושת הבטן שלי, ועל סמך הקרנות שכבר היו, אני מרגיש שלמעט אם המצב ייעשה בלתי אפשרי, הוא יכול להביא קהל רחב. אני מנסה לגרום לצופה להתרגש. בסרט הזה באתי עם שני כלים טובים - סייד קשוע, ותאופיק ברהום, שמגלם את איאד. ההזדהות איתו היא אבסולוטית כמעט".
- יותר חשוב לך שיבוא לסרט קהל ערבי מאשר קהל יהודי?
"תזת העבודה שלי שאין ישראלים או ערבים, אלא שיש אנשים".
- אבל אתה יוצר סרטים פוליטיים.
"אני מחפש דרכים להביא לקולנוע את הסכסוך, כי הוא לב הקיום שלנו. אנחנו יושבים כאן עכשיו, אולי בעוד שעתיים יעופו טילים. אני לא עושה סרטים פוליטיים. היום אני עושה סרטים על סיטואציות אנושיות בתוך הסכסוך, על אנשים שנקלעים לסיטואציות פוליטיות. ערבים רוקדים הוא סיפור של מיעוט בעולם של רוב. כמובן שזה פוליטי, אבל זה חברתי, אנושי. מן ז'אנר כזה".
ערן ריקליס
גיל: 59
נולד בבאר-שבע, חי בתל-אביב.
מקצוע: תסריטאי, במאי ומפיק קולנוע.
תחנות מרכזיות בקריירה: ביים את "ביום בהיר ניתן לראות את דמשק" (1984), "גמר גביע" (1992), "זוהר" (1993), "צומת וולקן" (2000), "פיתוי" (2002), "הכלה הסורית" (2004), וביים, בין השאר, סדרות עלילתיות ודוקומנטריות, ביניהן "סיבת המוות רצח", "המשאית", ו"ייסורי אפרים".
ב-2010 ביים את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על-פי ספרו של א.ב. יהושע. הסרט זכה ב-5 פרסי אופיר כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר. זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל לוקרנו. "ערבים רוקדים" (2014) הוא סרטו האחרון.