עו"ד יובל אלבשן / צילום: יונתן בלום
משפט
- מתי ידעת לראשונה שתהיה משפטן?
"בגיל מאוד מוקדם. גדלתי בתוך חוסר צדק די גדול, בתחושה שנעשה עוול לאבא שלי, דניאל אלוש ז"ל. הוא ניסה להילחם בשחיתויות שחשף בשירות המטאורולוגי, כתב לעיתונאים, פנה למבקר המדינה, לשר התחבורה, ולא הצליח. כל הבית לקח חלק במאבק, והתחושה הייתה של חוסר אונים, תחושה נוראה. הבן-אדם זעק, כולם הנהנו, והשאירו אותו לבד במערכה, בעוד שהאנשים שאת השחיתויות שלהם אבי ניסה לחשוף, קיבלו יותר ויותר כוח ורמסו אותו.
"לפני כמה שנים גיליתי שבאותה תקופה הוא נודה, אף אחד לא דיבר איתו. שנתיים תמימות הלך יום-יום לעבודה, ישב שם וקרא ספרים. כילד בן 9, ראיתי איך אבי הולך וכבה. הוא השמין, עישן המון, המצב שלו הלך והחריף, הוא סבל אבל לא ויתר, למרות שהרבה אנשים אמרו לו 'תעזוב'. אם יש שיחות שאני זוכר מהילדות אלה השיחות הללו, 'דני, זה לא שווה את זה'.
"ואז, יום אחד, אבי הלך לעבודה, קיבל דום-לב ומת במקום. בעיניי, זה מאוד ברור שאלמלא האווירה הזו, זה לא היה קורה. כשהלך לעולמו, ב-82', הייתי בן 12 וקצת. ואם הבנתי משהו באותם ימים, זה שאני צריך כלים כדי לעשות את מה שהוא נכשל בו. והיה לי ברור שזה משפטים".
- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כעורך דין?
"שני שופטי העליון שזכיתי לעבוד איתם. הראשון היה יעקב טירקל, שאני עדיין פוגש כמעט כל שבוע. אצלו התמחיתי וממנו למדתי את החובה להכניס את הלב לתוך המשפט. השני היה אהרן ברק, שממנו למדתי גם את עניין האומץ וגם את היכולת להשתמש בכלי המשפט לתקן עולם לפי שיטתך. ברק ליווה אותי הן כשכיהן כנשיא העליון וגם אחרי פרישתו. אף שהתעמתנו הרבה, הוא בעיניי המודל הראוי למשפטן: לבוא עם תפיסת עולם שלמה ולהשתמש בכלים המשפטיים כדי לנסות ולהגשים אותה.
"שניהם, טירקל וברק, הם אנשי אמת. ומשניהם למדתי עוד דבר: צניעות. כי כששופט כמו טירקל או נשיא כמו ברק, מתייחסים ברצינות ובכובד-ראש לעו"ד צעיר כמוני, שבא בשנת 97' ומדבר על זכויות חברתיות, משהו שבכלל לא היה קיים אז בשיח, זה מראה על הגדולה והצניעות שלהם".
- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?
"את העצה קיבלתי, לא כמשפטן, ממנהיג הפנתרים השחורים, ראובן אברג'יל, שהייתה לי הזכות לצעוד איתו דרך ארוכה. הוא אמר לי: 'אל תסתנוור ואל תתמכר למחיאות-הכפיים שתקבל'. ובאמת, חיבקו אותי, הציעו לי לרוץ לכנסת, וזו הדרך היחידה להוכיח לשיטה שהיא לא יכולה לנצח".
- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?
"כשנכנסתי לבית משפט שלום ונתקלתי בשופטת שקראתי פסקי דין קודמים שלה, והיא הרבתה להשתמש במינוחים כמו 'כבוד האדם' ומילים מאוד נשגבות, ואז, בבית המשפט, פשוט ביזתה וזלזלה בכל מי שלא היה מיוצג; ומצד שני, התרפסה בפני עורכי דין 'יקרים'. אני זוכר את תחושת הקבס שעמדה לי בגרון".
- באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?
"הייתי מת להיות במשפט של נלסון מנדלה בדרום-אפריקה ב-1964, משפט ריבוניה, ששם נשא את הנאום המפורסם שלו, 'אני נכון למות'. אשתמש במילים ששמעתי מאהרן ברק בקשר לפסק דין אחר, פסק דין בראון, 'לא חייתי ב-1964, לא הייתי בדרום-אפריקה, אבל אני מרגיש שהייתי שם והייתי מת לקחת בזה חלק'".
- עם מי היית רוצה לעבוד? ולמה דווקא איתו?
"האמת, עם מנחם בגין. תפיסת העולם המשפטית שלו, של הקפדה על שלטון חוק ועל יושר במשפט, קוסמת לי עד היום, והייתי שמח להיות לידו כשהיה ראש ממשלה ולוודא שהמילים היפות שכתב אכן ימומשו. אחת ההחלטות הראשונות שלו כראש-ממשלה הייתה להפסיק את העינויים בשב"כ. במציאות, זה לא שינה כלום. הייתי שמח לוודא שאכן מממשים את ההכרעות שלו כאיש זכויות אדם אמיתי".
- לו היית שופט, למי היית רוצה להידמות?
"לברק ולטירקל. ואני מתרשם גם מהאומץ ומהיושרה של השופטת מיכל אגמון, שמעיזה להגיד דברים אמיתיים, כאלה שמרגיזים את כל העמיתים שלה. זו שופטת שהייתי רוצה להיות כמוה, היא ראויה לחיקוי".
- את מי היית שוכר לייצג אותך?
"את עו"ד ורדית דמרי-מדר, עורכת הדין שאני הכי סומך עליה, היועצת המשפטית של עמותת 'ידיד'. אחת מהנשים הכי חכמות שנמצאות בצד הנכון של המאבק המשפטי".
- מהו פסק הדין המשמעותי ביותר עבורך?
"הוא עוד לא ניתן. בית המשפט העליון עוד לא נתן את פסק הדין האמיתי, שבו הוא מתייצב באומץ מול הממשלה והכנסת שנשלטות על-ידי ההון, ומגן על מעמד הביניים ועל העניים מפניו. במשימה הזו בית המשפט העליון כושל כל הזמן".
- איזה חטא היית מבצע לו היית יודע שלעולם לא תיתפס ולא תשלם כל מחיר?
"עם כל הכבוד, השופט הפנימי אצלי יותר חזק מהשופטים החיצוניים".
- יש לקוח שלא היית מייצג?
"עד היום הייתה לי את הפריבילגיה לייצג רק אנשים שאני מאמין בהם ולהם. לא שכולם היו ישרים ויפי-נפש, אבל האמנתי לסיפור שהביא אותם לעשות את מה שעשו. אני מתנגד לתפיסה שעו"ד הוא כמו צינור, טכנאי משפט שמייצג את מי שמשלם לו, בלי קשר לאמונות שלו עצמו. אני בז לזה. ולכן, לא אייצג מישהו שאני לא מאמין בו או במעשיו".
- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עורך דין?
"שגם במקצוע הזה יש חוסר אונים. ברגע שאתה בא עם הגלימה השחורה, אנשים מצפים שתושיע אותם. והתחושה הזאת, שאתה קרש-ההצלה האחרון שלהם, אבל אין לך באמת יכולת לעזור, היא תחושה נוראה. אצלי זה קשה במיוחד, בגלל מה שחוויתי עם אבא שלי, שלא יכולתי לעזור לו. אם יש רגעים שאני רוצה לעזוב את המקצוע אלה הרגעים האלה, שמישהו משליך עליי את כל הבעיה, כל המצוקה, וגם אני עומד לאכזב אותו".
- מה הדבר המטופש ביותר שעשית?
"אני ממהר לשלוף לפעמים. אפשר לוותר על זה. כשתחושת אי-הצדק בוערת בי, אני מקצין בניסוחים ופוגע באנשים לשווא. זה לא לטובת העניין. חבל".
- לו היית יכול לנוע בזמן, באיזו תקופה של המשפט הישראלי היית בוחר לפעול?
"הייתי שמח לעבוד בתחילת שנות ה-70 ולמנף את ההישגים האדירים של הפנתרים השחורים לתוך החקיקה ולפסיקת בית המשפט, ואז לקבע אותם. כי ההישגים שלהם מוסמסו מאז על-ידי השיטה".
- איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג?
"אני מחפש לייצג את האנשים שכותבי ההיסטוריה התעלמו מהם. הם יותר חשובים בשבילי".
- לו היית פורש כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?
"אני לא רואה דרך לפרוש. לפרוש זה לתת לצד השני לנצח ואני חושב שלא אוכל לחיות עם זה".
- ספר בדיחה על עורכי דין שמצחיקה אותך.
"100 עורכי דין עולים לשמיים. המלאך המזמין אומר להם: 'כל מי שהשתמש במשפט בניגוד לטובת הלקוח רק כדי להעשיר את עצמו, שיצעד צעד אחד קדימה'. 99 צועדים קדימה. ואז המלאך אומר: 'כולכם הולכים לגיהינום. וקחו איתכם גם את החירש'".
אנושיות
- מה מצחיק אותך?
"אילן פלד, הכוכב של 'אחד העם 101'. לא יכול להפסיק לראות אותו. אין דבר שלו שאני מפספס. לצערי הרב, הוא מופיע מעט מאוד".
- מה מעציב אותך?
"לא חסר. כשאני רואה אנשים שמחמיצים את החיים שלהם בגלל שנולדו במקום הלא נכון, זה הורג אותי".
- מה מרגש אותך?
"הילדים שלי. נדיבות וחסד אנושיים יכולים להביא אותי לידי דמעות. כשאני רואה אנשים באמצע הלא-כלום מגלים אנושיות ויופי, זה מרגש, זה ניצחון האדם האמיתי. וכשאני רואה אדם שחי בתנאים מחפירים, שנדפק מכל עבר על-ידי השיטה ועל-ידי המנהל שלו, ובכל-זאת נשאר נדיב ושומר על עקרונותיו, יש לי דמעות בעיניים".
- מה מכעיס אותך? מה מקומם אותך?
"הדבר שהכי מעצבן אותי זה שיש פער בין מה שאנשים אומרים או מספרים לעצמם לבין המעשים שלהם. הרבה יותר מכעיס יו"ר בנק שחומס לעצמו שכר עתק ועדיין מסתכל על עצמו כעל אדם נורמטיבי מאשר עבריין שגונב אבל מודע לכך שהוא גנב, שלא מכחיש שעשה את הכסף בדרך לא לגיטימית. המקומם הוא שיש פה היתממות מצד אנשים שהם לכאורה שומרי חוק, אבל הם אלה שקבעו את החוקים, ובחסותם הם יכולים לחמוס ולהיכנס לכיס הפרטי שלנו".
- על מה אתה מתחרט?
"הייתי שמח לא להתגרש".
- על מה לא תסלח?
"אדישות. אנשים שעוצמים עיניים ומעדיפים לא לראות מעשי עוול כדי לא לפגוע בשגרה שלהם, לא לשלם מחיר בעתיד, ולא להיות מסומנים כטרבלמייקרים, ולקבל איזה פירור מהביזה הגדולה. וגם פרופסורים שמוכרים את האתיקה הפנימית ונותנים חוות-דעת כאילו מקצועיות עבור מי שמשלם להם כסף. האדישות גרועה כמו רוע-לב".
- מהי החולשה הכי גדולה שלך?
"הפה הגדול שלי. הוא גם יתרון אבל בעיקר חולשה. ולא יעזור כמה שיזהירו אותי, למה להסתבך עם מוקדי כוח ולמה להגיד בקול דברים שיכעיסו אנשים חזקים. הפה שלי, במובן זה, שומר עליי שלא אסתאב".
- מה עלול לשבור את רוחך?
"כשמסתבר שעשיתי טעות ופגעתי באדם שלא בצדק, זה שובר אותי. כשפתאום מסתבר שאני לא הגון".
- למי אתה מתגעגע?
"לאבא שלי. אני מת שיראה מה אני עושה, ואני מקווה שיהיה גאה בזה. אני הכי מתגעגע להליכות שלנו לספרייה בבת-ים, לפחות 3 פעמים בשבוע. אף פעם לא הרגשתי בטוח יותר".
- מהו האירוע שהשפיע עליך יותר מכול?
"המוות של אבא שלי".
אנשים
- מיהו גיבור ילדותך?
"היו הרבה. בלעתי ספרים. כל שבוע היה לי את הספר הכי טוב בעולם, והגיבור שלי היה הגיבור של אותו ספר: ציון כהן של גלילה רון-פדר, אורי של אסתר שטרייט-וורצל או אמיל והבלשים".
- את מי אתה מעריץ? מי מעורר בך השראה?
"ברק אובמה. הוא לא מוותר על ערכיו ונותן משמעויות חדשות למושג המנהיגות בעולם שלנו. אני לא תמיד מסכים עם מה שהוא עושה, אבל הכוונות שלו ראויות להערצה. הוא מבין שהוא סמל. וכשילד שחור מבקש לגעת בשיער שלו כדי להרגיש שזה שיער מקורזל של שחורים, ואובמה מתכופף בפני הילד הזה על כל הסנטימטרים שלו, זו תמונה שנותנת סיכוי אמיתי למי שמרגיש שנטלו ממנו את הסיכוי הזה".
- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות? או לבקר?
"אני מאוד אוהב את מה שמרטין לותר קינג אמר באחד הנאומים המפורסמים שלו, שאם בורא עולם היה מאפשר לו לבחור תקופה היסטורית לחיות בה, הוא היה מבקש להציץ ביציאת מצרים כשבני ישראל חוצים את הים, לחזור להווה ולפעול בו".
- אם היית קורא מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?
"של פקיד בכיר שעבר לצד השני תחת התירוץ של 'לעשות לביתו', ועדיין רואה בעצמו אדם טוב או אזרח טוב".
החיים
- מה מניע אותך לקום בבוקר?
"החובה שלי כלפי ילדיי, לפחות לבנות אליבי שניסיתי לתקן עולם".
- מהו הריח או הניחוח האהוב עליך?
"דשא אחרי גשם".
- ומה הריח השנוא עליך?
"ריח פה של אדם שלא אכל הרבה זמן. מי שלא הריח ריח של רעב, לא מבין כמה זה נורא".
- מהו המאכל האהוב עליך?
"אינסוף. בעיקר הלחם בסוף הארוחה שמנקה את הרוטב שנשאר בצלחת. שום דבר לא מנצח את זה".
- ומה המאכל השנוא עליך?
"לצערי הרב, אין. אני משלם על זה במשקל שלי".
- מהו הצליל האהוב עליך?
"קולות הילדים שלי. כשהם לא מעצבנים אותי".
- מהי הקללה האהובה עליך?
"יש הרבה. אני מת על קללות ביידיש ובעיראקית. אלה השפות הכי יפות לקללות, הכי עסיסיות. יש קללה, בשתי השפות, שמאחלת לך שאת כל הכסף שבזזת, תוציא על תרופות, אמן".
- מה חסר לך בחיים?
"שלווה".
- כיצד היית רוצה למות?
"כשהילדים שלי יהיו בשלים לזה".
רזומה
■ עו"ד יובל אלבשן. בן 45. נולד בבת-ים וגר בירושלים. גרוש (מעו"ד מיכל לייסר, 43) 2: ליה (17) ועילם (13). דיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו. עו"ד קהילתי ופעיל חברתי בולט. בין המאבקים שיזם והוביל: זכות הישיבה של הקופאיות בסופרפארם, הקלדניות בבתי המשפט, עיגון זכות היציאה לשירותים של עובדים במקומות מסחר.
■ התמחה אצל השופט יעקב טירקל בבית המשפט העליון. מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטה העברית. נבחר 3 פעמים נבחר לאחד מחמשת אנשי השנה במשפט. שימש כסמנכ"ל וכמנהל רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד".
■ ייסד וניהל את חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים באונו, ואת המרכז הקליני לאחריות חברתית וזכויות אדם באוניברסיטה העברית. פעיל בהקמת מערכי סיוע משפטי ותרבות של זכויות אדם בעולם. חבר במועצת החינוך הלאומי.
■ כתב 8 ספרי עיון, ילדים, שירה ופרוזה, ובהם "פרקליטי העשוקים", "זרים במשפט" ורבי-המכר "תיק מצדה" ו"תמיד פלורה". זוכה פרס יד ושם לספר בנושא השואה תשע"ד.