שחקן ניו יורק ניקס מה-NBA כרמלו אנתוני / צלם: רויטרס
איך יכול להיות שהניקס סגרו בסוף השבוע עם כרמלו אנתוני על חוזה של 120 מיליון דולר לחמש שנים? מה כל הדיבורים על תקרת שכר בזמן שחלק גדול מהקבוצות במילא חוצות את התקרה? איך יכול להיות שגם עכשיו, כשנפתח שוק הפרי-אייג'נטס, אנחנו עומדים לראות מספרים שלא מסתדרים עם המינוח של תקרת שכר?
הבעיה מתחילה במינוח הבסיסי - תקרת השכר ב-NBA היא "תקרה רכה" (soft cap), ומעצם ההגדרה מותר לחרוג ממנה, רק שהדבר יהיה כרוך בקנסות. איפה, אם כן, מתחילים להיווצר החורים העיקריים שמאפשרים את הלוליינות החשבונאית שנראה בימים הקרובים:
חור מספר 1: מותר להחתים שחקן ששיחק אצלך על הארכת חוזה, גם אם הקבוצה מעל התקרה. כלומר, הליגה מנסה לעודד שחקנים שלא לעבור קבוצות ולכן קבעה מנגנון שמאפשר לקבוצות שחנקו מזמן את התקרה לחנוק אותה עוד יותר בתנאי שהן מעסיקות שחקנים ששיחקו אצלן לפני כן. זה מה שאיפשר בזמנו ללייקרס שהיו מעל התקרה להחתים רק לפני שנה את קובי ברייאנט על הארכת חוזה עתק. הם לא היו יכולים לעשות את זה עם שחקן שבא "מבחוץ".
חור מספר 2: מותר להחתים שחקן אחד "מבחוץ" על שכר ממוצע. לקבוצות שלא שילמו קנסות בשנים הקומות מותר להחתים שחקן חופשי (פרי-אייג'נט) עבור שכר של 5.3 מיליון דולר לעונה גם אם ההחתמה תגרום לעבור את התקרה. לקבוצות שכבר מעל התקרה, מותר להביא שחקן אחד כזה אבל בשכר שנתי של 3.2 מיליון דולר.
חור מספר 3: מותר להחתים שחקן שבחרת בדראפט גם אם הקבוצה מעל התקרה. המנגנון הזה נועד לאפשר לקבוצה לממש את זכות הדראפט שלה, גם אם היא כבר מעל התקרה.
חור מספר 4: מותר להחתים כמה שרוצים שחקנים על שכר מינימום. גם אם עברת את התקרה, הליגה מתירה לצרף שחקנים לפי השכר הנמוך ביותר שנקבע. לפעמים זה לא מעט: למשל, שחקן עם ותק של מעל 10 שנים בליגה רשאי לקבל 1.5 מיליון דולר לעונה כשכר מינימום. מי שמשתמש בזה הן בדרך כלל קבוצות של כוכבים, שכבר לא נשאר להן מקום בתקרה ולכן מתחילות להשלים את הסגל עם שחקנים בשכר מינימום.