בסטיאן שוויינשטייגר, לוקאס פודולסקי, נבחרת גרמניה זוכה בגביע העולם 2014 / צלם: רויטרס
הסימנים היו ברורים ושליליים מאין כמוהם, בייחוד אחרי התבוסה שהנחילו לברזיל בחצי הגמר. ה"בילד" יצא יום לפני המשחק בעמוד של כותרות שהיו רוצים לפרסם למחרת הניצחון הצפוי. ה"קייזר" בקנבאואר הבהיר שאין דבר, לדעתו, שיכול לעמוד בין גרמניה ובין התואר. הביטחון העצמי גאה והגיע לרמה הקוראת לאלוהי ההיבריס לנקום. ונראה היה, כאילו הפציעה של חדירה בחימום היא ההתחלה של הנקמה.
לכן טוב לגרמנים שהמשחק היה כה צמוד עד לסיום, כי אין דבר שמאפיין יותר את המשחק הגרמני מאשר מאמץ קבוצתי עד השנייה האחרונה. למרות הלחץ הגדול לזכות, ולמרות יריב חזק, קשוח וגאה שלא בחל באמצעים. מאטס הומלס סיים 120 דקות כשהוא מדדה, בסטיאן שוויינשטייגר נראה (ובוודאי הרגיש) כמו שק חבטות.
זה היה הניצחון של הדור שעשה את ההבדל עבור גרמניה. דור השחקנים שצמח בגרמניה אחרי שבשנת 2000 זיהו בהתאחדות בעיה, ויצרו תכנית למציאת ופיתוח כישרונות בגיל ילדים. הכישרונות הללו למדו טכניקה וטקטיקה והיום הם סוחפים אחריהם מדינה שלמה שלא ידעה שהיא כזו. נבחרת חדשה, של גרמניה אחרת. "נבחרת הכדורגל שהעמיד יואכים לב, דומה שהיא מייצגת מדינה אחרת מזו שהתאספה לפני 12 שנים סביב המזנון הקר במלון ביוקוהמה אחרי הגמר", כתב ה"דר שפיגל".
במדינות אחרות, בעיקר אצל המארחת ברזיל, יש היום בעיות דומות למצבה של גרמניה אז. אבל מעטות ההתאחדויות שפועלות למען קידום הכדורגל יחד עם כל הגורמים הנוגעים בכך, ולא מתפתות לכספים או להצלחות קצרות טווח על חשבון העתיד. הגביע הזה הוא ההחזר על ההשקעה, השחקנים שגדלו הם הקציר של אותה זריעה ביד רחבה.
למשל, חמישיית עד שישיית קישור גרמניה שחותכת כל הגנה יריבה, אם צריך 120 דקות, למרות פציעות של שחקנים בכירים כמו מרקו רויס, גונדוגאן או סוון בנדר; למשל, רביעיית הגנה מאולתרת שמשתיקה את חלוצי היריבה, גם אם קוראים להם מסי; למשל מנואל נוייר, השוער שסזאר לואיס מנוטי הארגנטיני אמר עליו שהוא הטוב בהיסטוריה, כבר עכשיו בגיל 28.
אבל יותר מכל, זו האליפות של האדם שנעלב והושפל יותר מכל אחד אחר לפני כן. מה לא אמרו עליו - שהוא לא מאמן, שהוא אשם בכישלונות של גרמניה לזכות בטורניר כבר ארבע פעמים, שהוא לא מקבל ביקורת, שהוא לא גמיש, שאין לו חוט שידרה.
אבל לב הראה גמישות כשצריך, התייעץ עם אחרים וקיבל החלטות לא קלות, כשהוא לוקח אחריות מלאה על כל תוצאה. הוא למד מהטעות שהביאה להדחה מיורו 2010 מול איטליה, והשאיר הפעם הרכב מנצח למשחק הבא. והשחקנים הודו לו על כך, כשכל אחד עשה את התפקיד שלו, ולו הקטן ביותר, במאה אחוזי השקעה. אפילו פר מרטסאקר, שהוצא מההרכב במהלך הטורניר, והוחזר לחמש דקות בסיום הגמר. כשמריו גצה החזיק את חולצתו של רויס הפצוע בזמן קבלת הגביע, זה רק היה ביטוי מוצלח במיוחד לאווירה בנבחרת.
את הגמר ניצח שער של גצה, שוב שער של מחליף, ובישול של מחליף (שורלה). בסך הכל היו חמישה שערים של מחליפים בגרמניה, ושלושה בישולים שלהם. מעבר לשיאים, אלה תוצאות של עבודת מאמן.
לב עשה את מה שכבר לא ציפו ממנו, והדבר הגדול באמת: הוא עשה זאת עבור גרמניה בכדורגל שאי אפשר שלא לאהוב. 18 שערים כבשה גרמניה בטורניר - איש כבר לא יכול להגיד שלא הגיע לגרמניה לזכות, אחרי 1954 (נבחרת הפלא ההונגרית כבשה 27 שערים בחמישה משחקים והייתה טובה מהגרמנים), 1974 (ההולנדים היו בשיאם והמציאו את הכדורגל מחדש), 1990 (כדורגל הגנתי ואפור של גרמניה, כמו כל המונדיאל).
יואכים לב קנה בזכות את מקומו בספרי ההיסטוריה. ורק שאיש לא יאמר, שזו נבחרת שעל-פני שנים תהיה בלתי מנוצחת, כמו שאמר בקנבאואר ב-1990. כי ההיבריס הזה היה ההתחלה של הסוף.