דרור פויר / צלם: תמר מצפי
א.
יש המון אנשים שקוראים "מוות לשמאלנים" בכל מקום. האמת שזה די מטריד אותי, אז אני רק שאלה, כמו שאומרים: מה איתי? מה דיני ומה ייעשה בי?
ז'תומרת, הצבעתי חד"ש ויותר מפעם, אני סוציאליסט, בעד סיום הכיבוש, מצדד בהקמת מדינה פלסטינית, אוהב ערבים (טוב, לא את כולם, רק את אלה שאני מכיר) ויש לי המון חברים שמאלנים שגם אותם אני ממש מחבב, חלקם הומואים. בכיתי כשרבין נרצח. אני אשכנזי, אתאיסט, קורא הארץ, עובד בתקשורת, גר בתל אביב והבוקר שתיתי אספרסו תוך כדי שאני מזמזם אימג'ן.
מצד שני, אני כבר לא שמאלן כפי שהייתי. כתבתי, ויותר מפעם, שאני חושב שנתניהו הוא לא באמת הדבר הכי גרוע שקרה למדינה. אני נגד נסיגה מהגולן ומבקעת הירדן ובעד הישארות במה שנקרא גושי ההתיישבות. גם יש לי המון משפחה וחברים בימין ואני ממש מחבב אותם. עוד להגנתי אני יכול לומר שאני נהנה לקרוא את "מקור ראשון" ושבבחירות הראשונות שבהן הייתה לי זכות בחירה שמתי "התחייה".
אז מה איתי, תגידו. מה דיני ומה ייעשה בי? ובעיקר - מי קובע? עם מי לדבר? דב ליאור? יואב "הצל" אליאסי? דני דנון? עירית לינור? מי הסמכות הרוחנית העליונה שם (לא קראתי עיתונים הבוקר). מתי מתחילים המשפטים הפומביים, אם בכלל. או שאולי הולכים על סוף-מגילת-אסתר סטייל? יש לי תחושה שהכול קצת מבולגן נכון לעכשיו. צריך להתחיל לחשוב על שיטה, על קריטריונים, על חלוקת עבודה. אחרת אתם יודעים איך זה, הכול יוצא משליטה מהר מאוד, וחבל.
אה, ועוד משהו קטן: אם מחליטים להרגני - אפשר לא בקבר אחים? אני קצת קלסטרופובי (למרות שעם מצב השמאל, יש מצב שיהיה די מרווח שם בפנים). ואם מחליטים לחוס על חיי - יש אפשרות שזו חנינה זוגית? האישה קצת שמאלנית פשוט, אבל תנו לי לדבר איתה, היא בחורה הגיונית סך הכול.
תודה מראש.
ב.
אני כמובן לא מקל ראש בגל השנאה לשמאלנים השוטף את הארץ. זה באמת מזעזע והכול, ממש נורא ואיום, מי היה מאמין שנגיע לשם, אני מוחה, אני מגנה, אני דורש לחקור! טוב, האמת שאני כן קצת מקל ראש, בעיקר כי אני מאמין שלהקל ראש זו הדרך היותר נכונה לחיות. ראש כבד עושה טחורים. מלבד זאת, אני מאמין באחדות בעם ובזה שבסופו של דבר נדע להתגבר על המפריד ולהתמקד במשותף ולא להרוג שמאלנים.
בבקשה אל תגידו לי שקניתם את המשפט האחרון. אחדות בעם, עאלק. בוא נהיה כנים: אין, לא הייתה, לא תהיה, וגם לא יכולה להיות, אחדות בעם הזה. גם כי אחדות זה קצת משעמם, ובעיקר כי כוחנו לא באחדותנו. כוחנו בפילוגנו. מתי הייתה אחדות בעם הנפלא שלנו? האם מישהו יכול להצביע על עשר דקות של אחדות בעם הזה מאז נוסד? אני לא מדבר על עשר דקות רצופות של אחדות - זה באמת יותר מדי לבקש - אני מדבר על עשר דקות של אחדות במצטבר, בכל אלפי השנים האלה שאנחנו יחד. יודעים מה, תביאו שבע דקות. אתם מכירים כמוני את הבדיחה על היהודי שמגיע לאי בודד ומקים שני בתי כנסת, אחד בשביל להתפלל ואחד שאליו בחיים, אבל בחיים, הוא לא ייכנס. כאלה אנחנו.
וסליחה, אבל לא, אחדות זה לא להתעצב ולהתאבל ולזעום על רצח אכזרי. זה רגש אנושי בסיסי שאין לו דבר וחצי דבר עם אחדות, שהיא רעיון חביב, אולי אפילו נאצל. וכמו רוב הרעיונות הנאצלים הוא מופיע בעיקר בנאומים של אנשים שפילוגם אומנותם.
ג.
אני לא היסטוריון, אבל מכל מה שאני יודע על עם ישראל הוא תמיד אהב לריב עם עצמו. מאיפה נתחיל? אולי בהתחלה: בני יעקב שונאים את יוסף אחיהם, כל-כך שונאים אותו עד שהם זורקים אותו לבור שימות שם - וגם זה אחרי פשרה שהציע הרחמן שבין האחים, השאר רצו לרוצחו נפש. הסיפור של קין והבל, שני האחים הראשונים בעולם, על-פי התנ"ך, נגמר ברצח. הם אולי לא היו יהודים, אבל הם בטח התנהגו ככה. זה לא סתם שהתורה שלנו אוסרת, ויותר מפעם, על שנאה פנימית. "לא תשנא את אחיך בלבבך", אומר ספר ויקרא (י"ט, י"ז) - והוא יודע מה הוא אומר ולמה.
בית שני על מה חרב? על האחדות בעם? גם אם האגדה על קמצא ובר קמצא אינה אלא אגדה, יודעים אנו שבמרד הגדול ברומאים שהביא לחורבן, רבו היהודים יותר בינם לבין עצמם מאשר נלחמו ברומאים. כנ"ל במרד גטו ורשה - שני ארגונים יהודים רבו ביניהם עד הרגע האחרון. עוד? הסזון - יהודים הלשינו, כלאו ועינו יהודים. עוד? אלטלנה - יהודים ירו זה בזה. עוד? קסטנר, ארלוזורוב, רבין, אמיל גרינצוויג - יהודים רצחו אותם.
יהודים דוקרים יהודים במגרשי כדורגל. הצדוקים נלחמו בפרושים. בבני ברק, בעצם הימים האלה, נפגשים חסידי גור וליטאים כל יום על מנת ללכת מכות על בית כנסת קטן בשם ימין צדק. שוטרים הרגו חרדי בהפגנות על השבת (פנחס סגלוב, ב-1956, שהפך מאז לסמל). חרדים הטילו חיתולים עם צואה על שוטרים. יהודים היכו אחד את השני עד זוב דם בנסיגה מסיני, בהתנתקות. בספרו הנהדר של יוסי סוכרי "בנגאזי - ברגן-בלזן", המספר על שואת יהודי לוב, מתוארת השנאה בין היהודים בתוך המחנה - "שוורצע יודן", קראו האשכנזים למזרחיים בדרך למשרפות. ויש עוד מלא דוגמאות, תאמינו לי.
למעשה, למצוא דוגמאות לשנאה בין יהודים זה קל הרבה יותר מלמצוא דוגמאות הפוכות. וזה עוד בלי לדבר על האלימות המילולית. אם מילים היו באמת הורגות כמו שאומר הפתגם, לא הייתה נשארת פה נפש חיה.
אז בבקשה, תסלחו לי אם אני לא מתרגש מכמה עשרות, אולי מאות, אלפי אהבלים שקוראים "מוות לשמאלנים". כשמסתכלים על זה מלמעלה, הם בסך הכול חלק ממסורת יהודית מפוארת, או כמו שהם שרים באחד משיריהם היותר מרגשים, "יהודי הוא נשמה". נשמה מלאת שנאה. ואגב, השמאל שונא את הימין לא פחות, גם אם הוא פחות אלים היום.
יש רק דבר אחד שאני לא מבין בכל השנאה הזו: למה כשיהודי שונא יהודי הוא אומר עליו שהוא לא יהודי? לשנוא לא יהודי - מה בדיוק הכיף פה? לדעתי, והיא נסמכת על מראה עיניים וארבעה עשורים של חיים פה, כל ה"מוות לערבים" היה רק מדרגה, שלב שצריך לעבור בדרך למטרה האמיתית: "מוות לשמאלנים".
מה איתי? ובכן, אני לא שונא אף אחד, להפך: אני אוהב את כולם. למה? כי אני יודע שזה הרבה, אבל הרבה, יותר מעצבן!
ד.
אז כל הדיבורים על מלחמת אחים? אני לא באמת פוחד מזה. ז'תומרת, כמובן שאני פוחד מהאפשרות שיכו או יהרגו אותי או את אחד היקרים לי. מאחר שאנחנו לא ילדים ואפשר לדבר פה בכנות (נכון?), הרי אנחנו לא באמת יכולים לשלול מכול וכול את האפשרות שעוד מישהו ימות פה בקרוב בגלל אותה שנאת אחים.
מלחמת אחים, אתם אומרים? לא נשמע כיף גדול, אבל באופן עקרוני אין לי בעיה לקבל את הקונספט. הרי מה כולנו אם לא גרגר בשעון החול הגדול של העם היהודי. מה שקרה, תמיד יכול לקרות שוב ועוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן. אני אולי היפי, אבל איפשהו בפנים אני עדיין מאמין שזה לא יקרה, שהכול ייפסק רגע לפני שזה באמת נהיה רציני.
ומעל הכול - אני עדיין מסרב להפסיק להאמין שיהיה פה טוב יותר, גם אם קודם יהיה קצת פחות טוב. בשביל לעקור ממני את האמונה הזו תזדקקו ליותר מכמה מאות, או מאות אלפים, מטורפים שטופי שנאה וזעם. אני אולי רק אחד, אבל נראה לי שהרוב כמוני: אוהבים נורא לריב, אבל רוצים לחזור הביתה בשלום, ולו כדי להמשיך ולריב עוד יום אחד.
אני לא שונא אף אחד, להפך: אני אוהב את כולם. למה? כי אני יודע שזה הרבה, אבל הרבה, יותר מעצבן!