מבצע "צוק איתן" / צילום: רויטרס
דרך הייסורים שעברו המפתחים של מערכת כיפת ברזל מדגימה כמה מהתחלואים של ההוויה הישראלית. ביורוקרטיה קשוחה ושמרנית, מאבקי כוח יצריים, התנגשויות אינטרסים פנים-ארגוניים על רקע פוליטי, ביקורת משתלחת ובלתי הוגנת, משפטיזציה, עמידה על קוצו של יוד, היעדר תכנון ארוך-טווח, שיטות תקצוב לקויות וקצרות-רואי, היעדר גמישות ועוד ועוד. עם כל אלה קשה להבין כיצד הצליחו מפתחיה של כיפת ברזל לעמוד ביעדים שהציבו לעצמם.
היום, כשכיפת ברזל היא סיפור הצלחה מרשים, ששינה את פני המערכה, כולם גומרים עליה את ההלל. מתנגדיה הקולניים והחשאיים נאלמו דום. ישנם כמה אנשים ראויים להערכה על שקיבלו את ההחלטות הנכונות בקשר לקידום ולפיתוח המערכת, ובראשם שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, ובעיקר תא"ל (במיל') ד"ר דני גולד, ששימש אז כראש היחידה למחקר-ופיתוח במפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון), המרכז את המחקר-והפיתוח הביטחוני בישראל.
גולד חטף בשעתו קיתונות של רותחין ממבקר המדינה דאז, וגם מכמה עיתונאים, שהאשימו אותו בשלל האשמות. בהן שהוא נטל לעצמו סמכויות לא לו, צפצף על הממונים עליו, אישר את פיתוח המערכת ללא אישור הדרגים המוסמכים וכיוצא-באלה. אבל היום כולנו יודעים כי גולד ראוי להערצה. בפרפראזה על דברי צ'רצ'יל: "מעולם לא חבו רבים כל-כך הרבה כל-כך לאדם אחד".
אמנם לצידו של גולד פעלה מערכת רחבה של גופים ביטחוניים (רפאל, תעשייה-אווירית, אלביט), שבהם עבדו אנשים בעלי רמות טכנולוגיות נדירות, שגם להם אנו חייבים את ביטחוננו, אבל גולד היה החלוץ ההולך לפני המחנה, האיש שנטל על עצמו סיכון אישי עצום, ולמזלנו הצליח.
גולד היה ההוגה, היוזם, וגם מי שהוביל את הפרויקט. במקום סחבת והמתנה לכל התהליכים הביורוקרטיים שהיו לוקחים שנים, הוא איחד תהליכים, תוך חיבור של המחקר-והפיתוח הבסיסי עם תחילת הפיתוח המלא. וכך, בד בבד עם שלבי המחקר-והפיתוח התיאורטי, הוחל גם הפיתוח המעשי. גולד הקים צוות רב-תחומי קטן במפא"ת, קיבל הצעות מרפאל, דחף, קידם, גייס תקציבים, ונע קדימה ללא הרף, כשהוא מותיר את המבקרים נובחים, ורותם אליו את צמרת מקבלי ההחלטות.
גולד הוא דמות נדירה במערכת הביורוקרטית השמרנית והנוקשה שלנו, שמקדשת תהליכים על פני תוצאות. אלמלא העזתו, ראייתו מרחיקת-הלכת ואומץ ליבו לשחות נגד הזרם, לא ברור היכן הייתה מצויה היום מדינת ישראל מבחינה מדינית וצבאית.
כל זה מחייב עיון מעמיק בתהליכי העבודה ובחינה מחודשת של המערכת הביורוקרטית הישראלית, שמוכיחה שוב ושוב כי היא איננה הולמת את צרכיה של מדינה בתהליכי פיתוח ושינוי. זו מערכת שאיננה בנויה לבצע משימות גדולות ופרויקטים לאומיים. ככל שחולף הזמן, ונוכח החולשה המתמשכת של המנהיגות הפוליטית, הביורוקרטיה - כמו גם המערכת המשפטית - ממלאת את הוואקום שנוצר, ומגדילה את השפעתה. ככל שחולף הזמן, הכרעות נעשות יותר על בסיס שיקולים משפטיים ו/או חשבונאיים צרים, נעדרי ראייה אסטרטגית כוללת. ככל שחולף הזמן המערכת מתאבנת, גוררת רגליים, ואינה מסוגלת לעצב מציאות בהתאם לצרכים הלאומיים.
למצב זה יש השלכות חמורות על יכולת מתן המענה המהיר הנדרש כיום בעידן הגלובלי, שמאופיין בדינמיות יוצאת-דופן. מדינה מודרנית ומתקדמת חייבת לפעול בקצבי זמן מהירים ביותר, ועלינו לשאול את עצמנו כיצד ניתן לפעול בעתיד כדי להבטיח שהמקרה של דני גולד לא יהיה חד-פעמי. מחובתנו לתת תשובה לשתי שאלות שמחייבות מענה: כיצד להבטיח את קיומם של מנגנונים שחושבים מחוץ לקופסה, שיוכלו להאיץ תהליכים ופרויקטים בעלי חשיבות? כיצד להבטיח שתהליכי קבלת ההחלטות יהיו חפים משיקולים זרים וניגודי-אינטרסים, שמטרפדים פיתוח ארוך-טווח?
על רקע הסטגנציה והתמשכותם המייגעת ומקוממת של תהליכים ביורוקרטיים, לצד אי-היכולת להוציא לפועל פרויקטים לאומיים, יש לצאת בקריאה רמה: "הבו לנו עוד דני גולדים". אנשים נועזים, מרחיקי ראות, אמיצים, מונחי חזון ומוכווני מטרה ומעשה, שמוכנים להסתכן ולעקוף את הצינורות המקובלים, כדי לחתור ליעד ההולם את צרכיה של החברה הישראלית.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בקבוצת לוצאטו, חברת מועצת עומר וחברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.