לניק הנאואר לא חסר כלום בחיים. למעשה, הוא הביטוי הכי קיצוני בנמצא לחלום האמריקאי. הוא מתעורר בכל בוקר לנוף המדהים של סיאטל מוקף בחיי פאר, שרק מי שהיה המשקיע הפרטי הראשון באמזון, החברה שהמציאה את הקניות באינטרנט, יכול להרשות לעצמו. חייו הנוחים של מי שגדל כבן לניצולי שואה מגרמניה בפרברי התפוח הגדול, כוללים היום מטוס פרטי, צי מכוניות יוקרה ואינספור מילים בעיתונות הכלכלית, שנכתבו עליו בזכות החלטות שהיה שותף להן כיועץ לחבר המנהלים של אמזון וכבעלים של חברות ענק כמו gear.com ו-Avenue A Media שנמכרו תמורת מיליארדי דולרים. לא רע לאדם שבילה את החודשים הראשונים שלו אחרי הקולג' כמתנדב בקיבוץ בית זרע וניהל במשך שנים את העסק המשפחתי למכירת כריות ושמיכות.
בחזון העושר האמריקאי, הנאואר היה אמור לטוס מחוף לחוף עם אשתו והילדים או להסתגר במגדל השן שלו ולטפוח לעצמו על השכם, אבל במקום זאת, לצד היותו משקיע נלהב בפרויקטים יזמיים חדשים, הוא עסוק במאמציו לשכנע את העולם שהעשירים עשירים מדי, שצריך להפסיק לתת הקלות במס למיליארדרים ושהגיע הזמן להחזיר את השליטה בזירה הכלכלית והפוליטית למעמד הביניים. אה כן, והוא גם טוען שהוא עושה את כל זה כדי להציל את השיטה הכלכלית הכי גאונית בעולם לעניות דעתו הלא ענייה בכלל - הקפיטליזם.
מבולבלים? כך גם רבים מהעשירים האמריקאים שנתקלו במאמרים המדוברים שכתב באחרונה בירחון הנחשב "פוליטיקו", בירחון האמריקאי "דמוקרטיה" ובמקומות אחרים. הנאואר מבקש להזהיר את חבריו הביליונרים ש"הקילשונים באים", כלומר, להזהיר מפני הפיכה אלימה של מעמד הביניים שתחסל את הכלכלה כמו שאנחנו מכירים אותה ותכתיב גורל אכזר לעשירים האמריקאים "עוד לפני שיספיקו להגיע לשדה תעופה ולהימלט לניו זילנד כמו שהם מתכננים", כדבריו.
"הכלכלה פאקינג שגויה-מתה"
השעה עוד לא 7 בבוקר בחוף המערבי של ארה"ב כשהנאואר, מבכירי "מועדון ה-0.1% האמריקאי, מתקשר ומעיר אותי, מבכירי מועדון מעמד הפועלים של סן פרנסיסקו, לראיון שקבענו יום קודם. הוא נשמע כאילו הוא כבר שעות על הרגליים ומלא אנרגיה. "אני בניו מקסיקו, עובד פה עם מכון סנטה פה למדיניות כדי לגבש תוכנית כלכלית אלטרנטיבית", הוא מסביר. "למה אתה לא מטיס את המטוס הפרטי שלך או מסתכל על מסך וסופר את הכסף שהרווחת הבוקר מהקניות באמזון, שכל אמריקאי מבצע בכל 10 דקות? למה אתה טובע בניירת בניו מקסיקו?" אני לא מתאפק ושואל אותו. "כי מישהו חייב... משהו במערכת שלנו דפוק מהיסוד ומישהו פשוט חייב לצעוק את זה מהגג כדי שדברים ישתנו. פשוט לי יש יותר מה להפסיד מרבים אחרים, אז אני הצועק התורן", הוא עונה.
במאמר בן 4,000 המילים שפרסם החודש ב"פוליטיקו" תחת הכותרת "הקילשונים באים... אלינו הפלוטוקרטים" משרטט הנאואר עתיד מפחיד שבו חוסר השוויון בכלכלה האמריקאית מביא למהפכה של ממש, שתחילה תגרום לעסקים להתמוטט ובהמשך תוביל לאלימות נגד המיליארדרים. הנאואר חותם את המאמר, שנכתב כמכתב פתוח ל"אחיו הזיליונרים", בקריאה מרחיקת לכת להכפלת שכר המינימום ולמחיקה מהירה של כל הקלות המס לעשירים.
- מה היה הטריגר למכתב הפומבי והקיצוני הזה?
"אני כותב על קפיטליזם כבר שנים. הגעתי כמעט בטעות לעסוק במדיניות כלכלית ולהתעניין בנושא, וזה הביא אותי לכתוב ספרים ולהציב את עצמי בעין הציבור כמישהו שמתבטא בנושא. חשוב לי להבהיר שבלב הטיעונים שלי יש התפיסה שקפיטליזם הוא השיטה הכי טובה להון אנושי ולבני אדם בכלל, אבל הרוב לא מבינים למה הוא עובד. הדבר דומה לכך שב-99% מהזמן אנשים הצליחו לתפוס איך הכוכבים זזים בשמים אבל לא הבינו למה הם זזים, עד שחקרו את זה לעומק ואתגרו את התפיסות הקדומות לגבי 'מה שיש בשמים'. כולם חושבים שקפיטליזם הוא מערכת שמחלקת את המשאבים באופן יעיל אבל היום אנחנו יודעים שזה פשוט לא נכון, ואני לא מתכוון לא נכון במובן שאנחנו מגדירים או מבטאים איזה חלק קטן במערכת באופן לא מושלם, אלא שזה משהו פאקינג שגוי-מת. הכלכלה היא כבר מזמן לא מערכת ליניארית סגורה שיש לה חוקים שתמיד מביאים אותה ליעילות והכל בה מוגדר וחזוי - אלא היא מערכת פתוחה שמתאימה את עצמה לנסיבות משתנות ויש בה יחסי גומלין בין מעבידים למעסיקים, בין צרכנים למוכרים. המערכת שמאמינה שהשווקים יעילים בעצמם מובילה אותנו למדיניות לא נכונה, והיא גם הסיבה שאף כלכלן לא יכול לחזות יותר מ-24 שעות קדימה מה יקרה לכלכלה שלנו. הם כולם התחנכו על ברכי הכלכלה הקונסרבטיבית המוגדרת על ידי חוקים וקווים ישרים על גרף, והמציאות פשוט לא קשורה לזה. לא קשורה לזה בכלל".
"אני דוחה את התפיסה ה'ישנה' של הכלכלה ומאמין שהכלכלה הקפיטליסטית היא יעילה ומבריקה בעיקר כי היא מאפשרת ואפילו מתגמלת אנשים על כך שהם פותרים בעיות של אחרים", מסביר הנאואר בהתלהבות מדוע הוא עדיין מאמין גדול בשיטה הכלכלית שיצרה לדעתו את הפערים המטורפים בהיסטוריה ותביא פועלים האוחזים קילשוני אש לפתח ביתו. "חברה ענייה וחברה עשירה נבדלות בכך שבחברה ענייה גם אם יש לך המון המון כסף (או מה שמקביל לו באותה חברה) אתה לא יכול לקנות בו כלום כי החברה לא מייצרת מוצרים ופתרונות שאתה מעוניין לרכוש. אתה עשיר אבל אין לך מה לעשות בכסף כי כולם סביבך עניים והם לא יוצרים שום דבר. הקפיטליזם עובד כי הכסף זמין לכולם כתמריץ לפתור בעיות של היתר וליצור ערך לכסף".
החששות של הנאואר נסמכים על מספרים. על פי נתונים רשמיים, בשנת 1980 רוכזה השליטה ב-8% מההכנסה הלאומית בארה"ב בידי האחוזון העליון. 50 האחוזים התחתונים באוכלוסייה חלקו באותה עת את השליטה ב-18% מההכנסה האמריקאית. כיום, האחוזון העליון מחזיק בלא פחות מחמישית מההכנסה הלאומית לעומת 50 האחוזים התחתונים, שחולקים את השליטה ב-12% בלבד. "זה הזוי", הוא אומר, "שהאנשים שבאמת יוצרים מקומות עבודה, שהם מעמד הביניים, נאבקים על הקיום ולא יכולים למלא את התפקיד שלהם בחברה - לצרוך ובכך לעודד ייצור".
- אני מנסה להבין מה מקור הצניעות שלך בהצהרות האלה. הרי השקעת את כל הונך, בתוך סיכון, בחברה כמו אמזון ובכך עזרת ליצור מקום שהיום מעסיק כמעט 120 אלף איש.לא מגיע לך על זה קרדיט?
"אני את הוני עשיתי. הקפיטליזם נתן לי את הקרדיט ואת התמריץ שלי קיבלתי, אבל מי שיצר את מקומות העבודה הוא מעמד הביניים שהאמין ברעיון של קניות ברשת. בלעדיו לא היו נוצרים מקומות העבודה האלה. תפקידי היה לזהות את המומנטום, ואכן לקחת סיכון ולהמר על הכיוון הזה. אם הכלכלה היא אקו-סיסטמטית ותלויה במעגלים שבין מעסיקים ולקוחות, אז הלקוחות הם אלה שבפועל יוצרים את מקומות העבודה. אם אתה רואה את הקפיטליזם כך, אתה מחויב לשיטה אבל משנה את הדרך שבה אתה חושב שהיא צריכה להתנהל.
"אל תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חושב שהשיטה הנכונה היא סוציאליזם. אי שוויון מסוים הוא הכרחי, חיוני, מצוין ומעולה כי הוא זה שמתמרץ את האנשים ליצור פתרונות לבעיות, להיות יצרנים ולעודד חדשנות ויזמות, אבל מעבר לרף מסוים, חוסר השוויון הוא הרסני וייגמר במהפכה. העניין הוא שלאנשים כמוני יש הכי הרבה 'החזקות' בקפיטליזם, יש לי הרבה מה להפסיד מתרחיש כזה של מהפכה, ולכן חשוב לי להגן על מה ששייך לי ועל השיטה שבזכותה השגתי את מה שבבעלותי. הדרך לעשות זאת היא להשקיע בשכבת הביניים שבזכותה הקפיטליזם קיים".
"מעמד הביניים, אל תהיו מטומטמים"
יש מי שמחלקים את המיליארדרים לשניים: אלה שהונם גרם להם להיות זהירים יותר, להבין שמה שיוצא מפיהם משפיע על הארגונים שהם עומדים בראשם ועל בעלי המניות שלהם ולמדוד את צעדיהם בדיפלומטיות; ולעומתם - אלה שההון גורם להם להתבטא בחופשיות רבה יותר ומוביל אותם אל מחוץ לגזרת הפוליטיקלי קורקט, מתוך אמונה שמצבם טוב מספיק כדי לעמוד באש שהם מושכים. הנאואר, מן הסתם, משתייך לקבוצה השנייה. לשאלה איך הגיבו חבריו הזיליונרים למכתב הפתוח שפרסם ועורר הדים חסרי תקדים כמעט בארה"ב, הוא מחייך ואומר בגאווה: "אין לי ספק שבכל העולם היו אנשים עשירים שאמרו לעצמם 'מי זה הבחור הזה, איזה שמוק', אבל אף אחד מהם לא טרח לכתוב לי". עם זאת, הוא מוסיף מיד, "יש לי לא מעט חברים עשירים שנשארו חברים שלי גם אחרי המאבק הזה, והתגובות שלהם היו דווקא מאוד חיוביות".
לדברי הנאואר, הוא מדבר על הנושא הזה כבר שנים, הרבה לפני שקמה תנועת Occupy wall street, תנועת המחאה החברתית בארה"ב, שנוסדה במקביל למחאת האוהלים בישראל ב-2011 ונאבקה בחוסר השוויון בארה"ב.
"אז זה גרם לכל מי שסביבי כמעט לכעוס", אומר הנאואר, "במשך שנים החברים שלי חשבו שזה מאיים ומטריד, אבל בחמש השנים האחרונות אנשים השלימו עם המתמטיקה שמאחורי התאוריה הזאת. הם ראו שהמצב באמת רע ונעשה רע יותר וצריך להיות מאוד אטום כדי לחשוב שזה לא ייגמר רע מאוד לכולם (ובעיקר לי ולאחרים בעלי אמצעים) אם חוסר השוויון ימשיך לגדול בקצב המטורף הזה. השאלה היא כבר לא אם זה נכון או לא, אלא מה עושים עם זה. אני מרגיש שרוב האנשים הסכימו עם מה שכתבתי אבל הגיבו ב"הייתי עושה משהו לגבי זה, אבל...". אני מופתע מכך שאין עוד אנשים כמוני שמוכנים לצאת ולהנהיג בתחום הזה. אני מודע לכך שאני נוטל סיכונים יותר מהיזם הממוצע וקל לי יותר להתמודד עם התנגדות. לרבים אחרים במעמד הגבוה פשוט קשה לתפוס עמדה פוליטית לא קונסרבטיבית כי הם מרגישים שאז הארגון שלהם נגרר לתוך כל זה".
- ואצלך לא? אני מכיר דווקא כמה אנשים באמזון שאחרי המאמר שלך אמרו, "אם ניק באמת רוצה להעלות את השכר במשק, אני אשמח להכפיל את הצ'ק שלי". התגובות האלה לא הגיעו אליך?
"זו התגובה הכי טיפשית ושטחית לטענות שלי, והן מגיעות גם מאנשים בעלי אמצעים: 'אם אתה מאמין שצריך לשלם יותר מס, אין בעיה, תשלם יותר מס'. לא בונים ארגון שמתפקד היטב על ידי כך שמישהו אחד עושה את הדבר הנכון וכל השאר בורחים מאחריות ומסתכלים בו בשעה שהם ממשיכים לעשות את הדבר הלא נכון. יש סיבה לכך שיש מנהיגות בארגונים, שלחברות יש מנכ"לים, שלמדינות יש ממשלות ושלצבא יש גנרלים. אנשים יכולים להתחרות רק אם לכולם יש כללי משחק שווים, אם יש איזשהו סטנדרט. אף חברה לא תרוויח אם היא תשלם באופן הוגן לעובדים שלה בעוד כל היתר לא יאמצו את השינוי. בתוך 10 דקות היא תפשוט את הרגל. אני לא טוען שחברות אינן צריכות לקבל על עצמן אחריות מסוימת. למשל, חברה כמו וולמארט צריכה להתבייש בכך שהעובדים שלה חיים על תלושי מזון ותלויים בסיוע ממשלתי בשעה שהחברה מרוויחה הון עתק. אני חושב שהם צריכים להיות בקדמת המאבק כדי שהעובדים שלהם יוכלו לקנות בוולמארט בעצמם ושראשי וולמארט ירוויחו הכי הרבה מהעלאת שכר המינימום, אבל אני גם חושב שהרבה יותר נכון ליצור מדיניות שתעודד אנשים לעשות את הדבר הנכון מאשר לצפות שיחידים ייקחו סיכון וירימו את הכפפה מטוב לבם. אני לא מט יף לצדקה ולפילנתרופיה, אני קורא לאנשים ולחברות להבין שהפוטנציאל הגדול שלהם לרווחיות הוא בהתאמת השיטה".
- אתה מאמין במוטיבציה של העשירים לשנות את המצב בעצמם, אבל עד שזה יקרה, מה יכול לעשות מעמד הביניים עצמו כדי לקדם את הנושא?
"הרבה מאוד. הנה הבעיה: רוב האנשים בארה"ב קיבלו את הרעיון הבסיסי של הקפיטליזם השמרני. הם באמת מאמינים שעשירים הם אלה שיוצרים מקומות עבודה ובכך שאם נעשה את העשירים עשירים יותר העושר יחלחל למטה. הם באמת משוכנעים שכל מה שאמרו להם על זה שהקלות מס לעשירים טובות להם ולעולם זו אמת צרופה. אנשים צריכים להבין שזה פשוט בולשיט. שעושר מזמן לא מחלחל מלמעלה למטה אלא עובד מהמרכז החוצה - השקעה בשכבות הביניים מתמרצת אנשים להעלות את הביקוש לשירותים ולמוצרים וכתוצאה מכך הגלגלים של הכלכלה נעים. זה הכול. אם רוב האנשים יבינו ויאמינו שזו הדרך וכסף צריך להיות מושקע בשכבה הצורכת של מעמד הביניים ולא בהקלות לעשירים - אז יגיע שינוי. העלאת שכר המינימום היא לא רעה לקפיטליזם, היא למען הקפיטליזם. כשמסעדות משלמות לעובדים מספיק כדי לאכול במסעדות בעצמם, אז הכסף חוזר אליהם פי כמה בטווח הארוך. המסר הוא מאוד בסיסי: 'תפסיקו להיות מטומטמים. המתמטיקה של מה שמוכרים לכם בתור אמת פשוט לא עובדת'".
בשעה שהנאואר מפרט את ה"אני מאמין" שלו, הוא נשמע כמו ניק הסטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת וושינגטון של סוף שנות ה-70 יותר מאשר מר הנאואר החי במרומי מגדל השן הכי גדול בחוף המערבי של ארה"ב, בעיקר משום שהוא מוכן לשים גם את הונו שלו על הכף כשהוא מבאר למה כוונתו. "תראה, עומר", הוא אומר לי, "הנה מתמטיקה פשוטה. אני מרוויח לצורך העניין פי 1,000 מהאדם הממוצע בחברה האמריקאית. אבל האם אני קונה פי 1,000 מכנסיים? האם אני קונה פי 1,000 מכוניות? האם אני הולך פי 1,000 לתיאטרון או למסעדות? התשובה היא לא. אני שם את הכסף שלי בחשבון בנק מנופח, משקיע אותו במניות וחוסך כסף לילדים שלי, לילדים שלהם וכנראה לעוד 30 דורות קדימה. הכסף הזה לא מניע את הכלכלה, הוא קבור בתוך הכספת של הבנק!"
"אל תטווחו באווזה שמטילה ביצי זהב"
כמו למיליארדרים אמריקאים רבים, גם להנאואר יש פינה חמה בלב לישראל. עוד לפני ההשקעה המוצלחת ההיא, זמן קצר אחרי הקולג', בילה ניק הצעיר כמה חודשים בקיבוץ בית זרע שבצפון. כשאני שואל אותו מה הוא חשב כקפיטליסט נלהב אך מטיף לשוויון על השיטה הקיבוצית, הוא מודה: "עד כמה שזה אולי מביך לומר, לא ממש הייתי עסוק בלחשוב על המערכת הכלכלית שמאחורי הקיבוץ. התמקדתי הרבה יותר ביופי הסקנדינבי של כל המתנדבות משבדיה". מאז הספיק לבקר בישראל עוד כמה פעמים. "החוויה שלי מהקיבוץ הייתה מדהימה. אלה אנשים מדהימים, והיה מדהים לראות את ההתלהבות בעיניים שלהם לגבי השיטה והערכים שהם מקדשים, ועם זאת, העובדה היא שהקפיטליזם החזיק יותר זמן והצליח לייצר יותר חדשנות בעולם. אבל כדי להמשיך ולהתקיים הקפיטליזם חייב לקבל על עצמו רמה מסוימת של שוויון פנימי. אנחנו לא צריכים שכל העולם יהיה קיבוץ, אנחנו צריכים פשוט להבין שאין דרך לגרום לכלכלה לעבוד בלי שגשוג שחודר לכל השכבות".
- יש לי תחושה שלא כל הטייקונים בישראל יסכימו איתך.
"גם לא כל הטייקונים כאן, אבל הנה העניין: הם אלה שיפסידו הכי הרבה ברגע שלאנשים באמת לא תהיה היכולת להמשיך לסבול את חוסר השוויון. ואז, כשהם יבואו עם הקלשונים וידרשו מהפכה, יהיה מאוחר מכדי לעשות שינויים והתאמות בשיטה הקפיטליסטית כמו שאני מציע היום; אז השינוי יהיה הרבה יותר רדיקלי. לכן אתה יכול להגיד לטייקונים הישראלים שהם חייבים להפסיק לטווח ולנסות להרוג את האווזה שמטילה ביצי זהב שהם כל כך שמחים לקחת ממנה, לפני שיהיה מאוחר מדי לכולנו, ובעיקר עבורם".
"פוליטיקה? אשתי ואני אוהבים יותר מדי את הכסף שלנו ואת חיי הנוחות שלנו מכדי שנוותר עליהם"
משכנע ככל שיהיה, להנאואר אין תוכניות לכבוש את המשרד הסגלגל בבית הלבן. הוא צוחק לשמע השאלה. "יש בעיה אחת עיקרית", הוא אומר, "אשתי ואני אוהבים יותר מדי את הכסף שלנו ואת חיי הנוחות שלנו מכדי שנוותר עליהם לטובת הפולשנות הציבורית וכל מה שמתלווה לחיים פוליטיים. חוץ מזה, אני חושב שיכולתי להשפיע על הדיון הציבורי מהמקום שבו אני נמצא היום טובה יותר מהיכולת שלי לעשות זאת כסנאטור או כפוליטיקאי מתחיל".
למרות זאת, הנאואר מאמין שהפערים החברתיים יתפסו מקום משמעותי בדיון בבחירות לנשיאות בארה"ב בעוד כשנתיים. "אני לא יודע אם נוכל להתקדם הרבה עד אז, אבל נוכל להשיג איזושהי התקדמות. אני מאמין באמת ובתמים שזו בחירה אסטרטגית, אולי הכי אסטרטגית שאמריקה צריכה לעשות, ואני מקווה שהנושא הזה יהיה זה שיכריע את הבחירות ב-2016", הוא אומר.
- איך בכלל נוצר פער כזה בחברה דמוקרטית, הרי הדבר הבסיסי ביותר הוא שזכות ההצבעה היא שווה - קול אחד שווה לכולם. אולי משהו בדמוקרטיה לא עובד?
"הכול מתחיל בכלכלה. אם הכלכלה לא שוויונית גם המדיניות תהיה לא שוויונית. במצב שנוצר אנשים עשירים קונים מפלגות, נבחרים ובחירות וכתוצאה מזה גם המערכת הפוליטית שאמורה לבטא את השוויון הבסיסי נעשית פחות שוויונית. אנשים צריכים פשוט להגיד בגלוי, 'לא לא לא, זה לא מה שרצינו! תשנו את זה'".
ובכל זאת, הנאואר מתקשה להיות אופטימי. כמי שניחן ביכולת חיזוי לא רעה בכלל, הוא מאמין שלפני שיהיה כאן טוב יהיה רע אפילו יותר: "לעשירים יש כל העושר. היום האחוזון העליון מחזיק ב-20% מהעושר בארה"ב ואני לא רואה איך הנתון הזה לא יגיע ל-30% לפני שהוא יתחיל לרדת מטה והמגמה תשתנה. אולי אני קצת פסימי, אבל יש הרבה דברים שצריכים להשתנות במדיניות וזה ייקח זמן. היום אנחנו מבזבזים את כל הכסף על הקלות מס, נותנים פרס לעשירים על כך שהם כבר עשירים במקום ליצור עשירים חדשים, שזה הדבר שאנחנו באמת מעוניינים בו כדי להמריץ את הכלכלה. באופן אבסורדי, אנחנו טוענים שאנחנו מייחדים תקציבים כדי ליצור פעילות כלכלית ומקומות תעסוקה, אבל 60 האחוזים התחתונים באוכלוסייה לא רואים סנט אחד ממיליארדי הדולרים האלה שמתבזבזים כל שנה".
