בגיל 55 ובאלבומו העשירי עם שירים חדשים כסולן, מוריסי הוא חדשות ישנות. אבל אלו חדשות ישנות טובות מאוד. מעט מבני דורו בכלל ומבוגרי אנגליה של שנות ה-80 בפרט שומרים על כזו רמה של פוריות ויצירתיות. למשקיף הדיוט מבחוץ עשוי להישמע כאילו הכול אצלו עומד במקום ונותר אותו הדבר. אבל האזנות עומק מגלות גם נגיעות טריות לרענון וגם מצב שימור טוב של התבונה ושל האינסטינקטים היצירתיים והביצועיים אצלו.
זה אלבום ראשון מזה חמש שנים. הוא מגיח אחרי האוטוביוגרפיה המצליחה שהוציא, ואחרי לא מעט בעיות בריאותיות, ועם מפיק מוזיקלי חדש שהביא לו מעט יותר צבעים לטיניים. אבל אלו הנגנים הנאמנים שמלווים אותו שנים, ובמיוחד אותו גיטריסט מוביל מעולה שלצידו - בוז בורר.
וזה בעיקר, כמובן, מוריסי, אולי כוכב הפופ שהכי מיומן בהפיכת נרגנות לאמנות. בתמלילים החדשים מככבות רציחות שמבצעים תאגידים וממשלות, מחלות, התאבדות, וכמובן אהבות בלתי אפשריות. ל"ניל קאסידי צנח מת" יש טקסט עתיר משחקי מילים שלא ממש מחמיא לזכרו של אחד מגיבורי תנועת ה"ביט" האמריקאית בשנות ה-50 ושלטעמי מאולץ וחלש.
וכמובן שבכותרת של האלבום כולו - "שלום עולמי כלל אינו עסק שלך", שתחתיה משטח מוריסי את התפיסה הפוליטית שלו, יש משהו שבו-זמנית מתריס, מעורר, מקומם, וגם לא לחלוטין מנומק.
"בכל פעם שאתה מצביע אתה תומך בשיטה", הוא מצהיר. יהיו שיראו בכך חתרנות אמיצה, ויהיו שיזהו מותרות של כוכב פופ אמיד מאוד. מה שבטוח, האיש שהפך את "בשר הוא רצח" לסיסמה כה עוצמתית לפני כמעט 30 שנה נותר עדיין מגן נאמן וראוי לשבח של בעלי החיים.
ודווקא יותר מאשר במילותיו, התקליט הזה מזדהר לפרקים בלחנים.
שלושת השירים הראשונים באלבום מצוינים, כולל "אני לא גבר".
מוריסי מצהיר בו ש"אני לא גבר כי מעולם לא הרגתי שום דבר וכי לא אהרוס את הכוכב שאני חי עליו". One of Our Own ו-Drag the River, מהשירים המצורפים למהדורת הדה-לוקס של האלבום, מצוינים אף הם. ולמרות שיצאו ממנו כבר ארבעה סינגלים, Kiss Me Alot אינו נמנה עמם, אולי דווקא משום קלילותו וקליטותו. זה אולי השיר הכי פופי של מוריסי כסולן.
סינגל כזה עשוי לעבוד חזק יותר בתחנות רדיו של הזרם המרכזי מהשירים מהאלבום שכבר יצאו, אבל ספק אם מוריסי חותר בכלל להרחבת התהודה הגלובלית לעבודותיו. יש לו קהל נאמן של מאות אלפי אוהדים קנאים, יש לו קול ותמלילים מקוריים, ייחודיים, משפיעים מאד ובלתי ניתנים בכלל לחיקוי, והכי חשוב למאזיניו: גם אם שיריו החדשים נדמים כשגרה, זו שגרה אמנותית לחלוטין מבורכת.
* ציון: 8
ווירד אל ינקוביק - "Mandatory Fun": מקצוען הפרודיות
לכאורה אין אמן שונה יותר ממוריסי מאשר אל ינקוביק. אבל ינקוביק צעיר ממנו רק בשנה, וכמוהו בנה לעצמו קהל עצום הודות לסגנון ייחודי שמשלב הומור עם רצינות על סף התהומית. יש שלל דוגמאות למקומות שבהם מוזיקה וקומדיה נפגשות, ובמוזיקה הפופולרית זה רק לעיתים נדירות מקסים, ודווקא שכיח יותר בתצורות של אסונות המוניים. אבל אין עוד אמן כמו אלפרד מתיו ינקוביק שב-30 פלוס שנות קריירה, הפך את הפרודיות שלו למותג מוכר כמעט בכל בית אמריקאי. בכל אלבום הוא כולל גרסאות משעשעות ללהיטי התקופה לצד שירים מקוריים.
ינקוביק מכר מעל 10 מיליון אלבומים, והחל משנות ה-80, ממש נהיה סמל סטטוס. היות שינקוביק מקפיד לבקש אישורים מוקדמים מהאמנים שהוא "יורד" עליהם, הרי שכפי שסיפר פעם דייב גרוהל על ימי נירוונה, "כשהגיעה הבקשה ממנו להשתמש בלהיט שלנו ידענו שהגענו, שעשינו את זה". ינקוביק עשה פרודיות מכולם, ממייקל ג'קסון ומדונה ועד למיילי סיירוס ואיגי אזליה באלבום החדש שלו. אגב, "פאנסי" של אזליה הפך ל"האנדי" הלא כ"כ מוצלח שלו, אבל הטיפולים היותר טובים כאן הן הפרודיות על "בלרד ליינס" של רובין ת'יק ופארל וויליאמס, וגם "טאקי" שהיה במקור "האפי" של פארל וויליאמס סולו.
החלק היותר מוצלח הפעם לאוזניי הוא רצועת הפולקה העקבית. בכל אלבום שלו, ינקוביק מגיש מחרוזת מלהיטי התקופה בגרסאות פולקה שלהם, והפעם הוא דוחס אליה בין היתר את "רקינג בול" של סיירוס, "סקסי ליידי" ו"גט לאקי" באופן שעשוי לחדור לארבע דקות לפלייליסטים בחתונות שונות. זה נמוך, וברוב המקרים זה לא הופך לעל-זמני ולנצחי כמו השירים המקוריים. אבל המקצוענות והרצינות של ינקוביק מעוררות התפעלות. במהלך יותר מ-30 שנות קריירה, הוא גם ביים קליפים לעצמו ולאחרים, שיחק בטלוויזיה ובקולנוע ולא רק בתפקיד עצמו, והפך למוסד אמריקאי. בשיר המקורי החדש -Lame Claim To Fame, הוא מרביץ ניימדרופינג אינסופי של שחקנים, מוזיקאים וכוכבי טלוויזיה, ומעביר ביקורת על תרבות הסלבס ועל האחיות קרדשיאן.
דרכו של ינקוביק להפוך בעצמו לסלב היא אחת המוזרות והמקוריות שנסללו בתרבות הפופ גם אם הוא עצמו, בעצם, ניזון בעיקר ממחזור מזונם של אחרים.
* ציון: 6