``צוק איתן`` / צילום: רויטרס
כמטפל, התסכול הכי גדול שלי הוא ביושבי עם מטופל שיש לו הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, "פסיכופת" בלשון העממית. הפסיכופת יכול להיות בעל יכולות עילאיות קוגניטיביות (הכרניות) - עם מנטאליות, מודעות וכושר חשיבה גבוהים, וורבליות (יכולת ביטוי גבוהה).
ככל שהוא יהיה יותר צ'רמר ובעל קסם-אישי, הוא יהיה יותר מסוכן עבורו ועבור סביבתו. מומחה לשקר לעצמו ולהאמין בשקריו. הוא יוכל, בספרו על ילדותו העשוקה או על ביוגרפיה אישית טרגית, לגרום לשומע לדמוע, מה שנותן לו לגיטימציה להתנהגותו. הוא יחוש סימפתיה רק לעצמו; ושהסובבים אותו נועדו לשרת את מטרותיו; וכשהם יחדלו לעשות זאת, הוא ייפטר מהם.
תשתית לחימה מפלצתית של מדינת גרילה
לאיש כזה אין שום רגש אמיתי, אפילו לא להוריו ולילדים. אין לו קודים ערכיים. אין לו סופר-אגו (אני-עליון) מעניש, סופר-אגו המשמש כמצפון-מתווך בין נורמות החברה לצרכים והדחפים של האני (האגו). הוא מבין רק כוח, כי זו שפתו וההיררכיה שלו היא: כל דאלים גבר.
הוא ישאיר אחריו אדמה חרוכה בכל מקום שבו ילך, לבבות שותתי-דם וגוויות. אי אפשר לקיים עימו דו-שיח או הידברות כי הוא תמיד צודק, ואם אתה לא מבין זאת, אתה נגדו; וכך אתה נכנס לרשימה ארוכה של דמויות שיש לסגור עימן חשבון.
הוא אדם שיגיע לטיפול כדי לטפל בסימפטומים (תסמינים) של חרדה, בדומה לטוני מ"הסופרנוס", כאשר התת-מודע מייסר אותו על התנהגויות לגיטימיות עבורו במודע, וגופו בא עימו חשבון. הוא יבוא לטיפול שטחי-נקודתי, אך לא כדי להשתנות, כי לגבי דידו, אצלו הכול בסדר, ואם אתם לא מבינים את מעשיו האכזריים, הבעיה היא שלכם ואצלכם.
אנחנו לא בוחרים את האויבים שלנו, ושלום עושים עם אויבים. הבעיה היא, שבמצבים כאלה המדינאי חייב להיות פסיכיאטר, ולהיכנס לראשו של הפרטנר שנמצא מצידו השני של השולחן. להיכנס לראש שלו, ולא להאמין שהוא, האיש ממולו, חולק ערכים, קודים ערכיים ואנושיים, נורמות ומנטליות זהים לשלי.
על המדינאי-הפסיכיאטר לנסות להבין מה הביא את האויב לשולחן המשא-ומתן ומהי מטרתו האמיתית. האם כוונתו להגיע לשלום אמיתי או להשיג הישגים נקודתיים שיעזרו לו במאבקו המזויין והרצחני בעתיד. להבין אם הצד השני מוכן להכיר באמת בזכות קיומי או שימשיך לחנך שחייבים להשמידני. לקלוט אם יש לך עסק עם פסיכופת אמיתי, כי הללו מבינים רק כוח.
לכן, אסור לטעות בהנחה "מה נכון עבורו לחשוב" ומה אני הייתי חושב במקומו. אסור להסתנוור מג'סטות שהוא יעשה, גם אם "ברצוני להאמין בכל ליבי שפניו זהים לפניי ומיועדים לשלום". אסור לטעות גם אם הדבר נראה נכון וצודק עבורי, וגם כערך מוחלט, יש לזכור כי לא כך הם עבורו.
לפני שנים ניתקתי מגוש הימין הדתי-לאומי. כבן למשפחה שכולה המטפל במשפחות שכולות מדי יום מתוקף מקצועי, אני מוכן לתת ולשלם הרבה עבור שלום בר-קיימא. בחזוני אני רואה שני עמים, שתי מדינות, שחיות בשלווה זו לצד זו, תוך פיתוח אזורי. מזרח-תיכון חדש. זה הרי הדבר הכי נכון לשני הצדדים.
1.8 מיליון פלסטינים ברצועת עזה החיים בעוני מחפיר, בהיגיינה ירודה של עולם שלישי, בתת-תנאים, בחרו להמליך את החמאס עליהם. אותו חמאס שבחר להשקיע את מיליארדי הדולרים שקיבל כסיוע לשיפור איכות החיים של התושבים, בבניית תשתית לחימה מפלצתית של מדינת גרילה. שבמקום לדאוג לכבישים, דיור, חינוך, בריאות ורווחה בחר להתקין מאות מנהרות באורכים אימתניים ובעלות מטורפת של משאבים כדי להרוג ולרצוח אזרחים ישראלים, לאמן צבא של ילדים שהידים צמאי-דם.
אולי אין לנו באמת פרטנר לחלום השלום
בראש שלי, של רובנו, ברור לנו שחמאס היה צריך להשתמש בכסף הזה לבנייה, לרווחה ולהפרחת השממה. להקים מוסדות חינוך, מפעלים, בתי-חולים, שכונות מגורים, כבישים, מפעלים שיספקו תעסוקה. להיטיב עם עמו הסובל.
הרי התנתקנו ממנו ומעזה באופן חד-צדדי, ונתנו לו לנהל את חייו בעצמו. להקים מדינה משלו. הבעיה היא, שזה הראש שלי, שלנו, ולא הראש שלו. אין כאן מה נכון וצודק. אין כאן ערך מוחלט. הראש שלו עובד אחרת. גם אם הקברניטים-המדינאים הבולטים דוגמת יצחק רבין, שמעון פרס ואריאל שרון היו נעזרים בפסיכיאטרים, כדי שייבנו להם דוח-פרופיל פסיכודיאגנוסטי של האויב - אבחון הפרעות קשב וריכוז המספק הערכה על אישיות האדם, תוך ניסיון להבין את מצבו הנפשי והרגשי - הוא היה כנראה נקבר במגירה, בשל הרצון העז והכן שלהם לעשות הכול כדי לחתור לשלום. ובאמת, מי יכול להאשימם?
גם אני כמטפל העומד מול פסיכופת טועה, וממשיך לפרקים בטיפול במחשבה, שאולי הוא זה שיצליח להביאו להכרה ולשינוי, כי כך נכון לחיות. חונכתי לעשות הכול כדי לנסות למנוע קורבנות נוספים. אך אדם לא לומד בדרך כלל מניסיונם של אחרים, ובקושי מניסיונו. אז ייתכן כי הפעם, כדאי לנו בכל-זאת לשקול שאולי אין לנו באמת פרטנר לחלום השלום, ולוותר עליו בדור הזה.
בראשי, ההתנתקות והפסקת הסגר והמצור על עזה היו צריכות להוביל לשגשוג ולפריחה; אבל בראש "קברניטי" החמאס הן היו רק עוד פתח לגיטימי להברחת ולהתקנת אמצעי-לחימה, שנועדו לפגיעה בי. נאיבי וחולם אני מוכן להיות, אך מטומטם מתאבד, ממש לא. אם זה מה שקרה וקורה בעקבות התנתקותנו מעזה, יש לחשוב היטב מה יהיה אם וכאשר, בהסדר, נפנה את יהודה-ושומרון? האם זה רק הפרומו לבעירה שעוד צפויה לנו.
■ הכותב הוא פסיכיאטר