"צוק איתן" / צלם: רויטרס
כשמשהו נורא קורה, וכל אחד כבר יודע, אבל ה"כולם" עדיין לא - אפשר להרגיש את זה באוויר. פני המבזקנים על המסך בבוקר נראים עגמומיים מהרגיל, ועיניהם העייפות אומרות יותר מפיהם. ובדרך לעבודה כבר שומעים את המוזיקה בגלגלצ מואטת, ושירים על "אהוב יקר" מתנגנים, מבשרים בעדינות מזדחלת מבלי לחשוף את הסוד. מבט ימינה ושמאלה למכוניות שליד חושף פנים חתומות של נהגים שכבר הבינו שמשהו נורא קרה, אבל עדיין אסור להגיד.
הכתבים הצבאיים תמיד שומעים ראשונים. ובדממה האיומה של היום הזה, ובשגרת הלחימה, מגיעים אלינו בזה אחר זה כל הקודים המוכרים, כל קריצות העין המצמררות.
אחרי "על-פי דיווח החמאס", מגיע "חילופי האש הקשים", וכשאומרים "קשים", כבר ברור שמשהו באמת נורא קרה. ובמערכות העיתונים וערוצי הטלוויזיה מתחילים לארגן רשימות. ומחמ"ל הנפגעים של אכ"א מתקשרים לקצינה של דובר צה"ל, ובכתב-ידה הצעיר היא מרכזת רשימה בזהירות. אז היא תוודא שדבר לא ייפלט, ועד שההורים לא יידעו, גם היא לא מספרת. אפילו לא את השמות.
כשמשהו נורא קורה, במערכות התקשורת יודעים מיד. הם לא מחכים לקצין העיר ולא לדוברות של הצבא. המידע מתחיל להגיע מאינספור מקורות. מהעירייה, מרבנים, ממכרים. הכתבים מכירים את השטח, והשטח כבר בונה לבד את הפרופיל. ואז מתחילים לשבץ את הכתבים שילכו אל האבלים הטריים.
בחדשות הטלוויזיה - ב-10 וב-2, בערוץ 9 וברשות השידור - החליטו לעבוד ביחד. הם לא מזנקים בלהקות אל כל בית, ולראשונה מתחלק בין המערכות המגע הראשוני והמדמם עם המשפחה. כמה נורא, כמה טכני. בדיון משותף הם מחליטים מי בצפון, מי במרכז ומי הולך לבית בדרום, ובשמונה בערב זה כבר לא אכפת שהלוויות ייראו אותו הדבר בכל הערוצים. אין פה תחרות.
קשה לעצור את העולם
13 שמות נאספו אתמול (א') במהלך היום. ועם כל שם שמטפטף, מיד נבנה נער. היום, בעידן של פייסבוק, כבר לא צריך יותר לחכות ולבקש ברעד תמונות ממלכתיות מהמשפחה כדי לפרסם בתקשורת. כאן הוא בבגד ים בטיול לפני הצבא, פה עם האחים, והנה עם החברה. בתחנת הרדיו תימצא גם הקלטה דיגיטלית ושמחה שלו, ומיד יהפכו למורשתו הסטטוס שפרסם באקראי וההתכתבות האחרונה מקבוצת הוואטסאפ של החברים. אוי הוואטסאפ הזה.
ב"בלוז ההלוויה" מוכה היגון והמפורסם של אודן, הוא מבקש לעצור את תקתוקו של העולם שמתעקש להמשיך, למרות שמשהו נורא קרה. את השיר הוא כתב ב-1936. לו רק ידע כמה קשה לעצור את עולמנו בשנת 2014.
לא יעזור הצבא המרוסן והמוסרי, ולא מערכות התקשורת המובנות והמאורגנות בחרדה - אלה ההודעות הקטנות, הירוקות והמרושעות שמכתיבות את הקצב. עיתונאים וחיילים, משפחות ואזרחים, מספרים כיצד כל היום הם נדרשו לספר את שאסור, להתיר את השמועות האיומות, האם זה נכון, ומשהו באמת נורא קורה?
וכשצריך לספק מידע, ואסור - תמיד יהיה מי שיספק אותו. גם אם הוא שקרי. ואל מול הבדותות, איש לא מבחין עוד שמי שאתמול ספג את הנאצות, הוא מי שהיום נוהג באחריות ובהוגנות מרשימה. והמבזקנים ימשיכו לספר רק את מה שהם יכולים, והקצינה הצעירה תוסיף להגן על רשימתה, והשירים ינוגנו בעצב. ועם כל אלה, ולצדם, הפייסבוק ימשיך להכות ללא חסד, והוואטסאפ ימשיך לדקור בשמועותיו. כן, אפילו כשמשהו נורא קורה.