כיפת ברזל גראד עזה טילים מקלט נפילה / צלם: רויטרס
בעיצומו של המשבר הכלכלי-הפיננסי העולמי בשנת 2009 אמר רם עמנואל, ראש הסגל של נשיא ארה"ב ברק אובמה, כי "חבל לבזבז משבר טוב". המשבר שאותו אנו חווים היום רחוק מלהיות טוב. הוא כואב, וגובה מחיר נורא. אבל אני מאמין כי דווקא במשבר הקשה הזה טמונה הזדמנות שאסור לנו להחמיץ אותה. בפעם הראשונה נוצרה לישראל מציאות אזורית ובינלאומית אשר עשויה ליצור בעקבות המשבר הזה מציאות חדשה, שלהערכתי לא צפינו אותה בתחילתו.
האיפוק שאותו גילה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיקול-הדעת שבו נוהל ומנוהל המשבר, הסכמת ישראל להפסקת-אש אשר סוכלה ע"י החמאס, ובעקבותיה שתי הסכמות נוספות לשתי הפסקות-אש הומניטריות, יחד עם מהלכים ותיאומים בינלאומיים שהוביל נתניהו, גרמו לכך שיש היום בעולם קואליציה רחבה של מדינות המבינות את זכותה של ישראל להגן על עצמה ותומכות בפעולתה בעזה.
קואליציה זו כוללת, נוסף לארה"ב ולחלק ממדינות אירופה, גם מדינות ערביות מתונות ובהן מצרים, וגם סעודיה, מדינות-המפרץ ועוד, שמצדיקות את פעולתה של ישראל.
ישראל זוכה היום - בפעם הראשונה אחרי עשרות שנים - לתמיכה בינלאומית (למעט איראן, קטאר ועוד כמה מדינות) חסרת תקדים.
מעניין שגם במלחמות קודמות ובמבצעים אחרים, חלק גדול ממדינות ערב תמכו בישראל, ורצו שנחסל את ארגוני הטרור, בהם החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, והחמאס בעופרת יצוקה. אבל לא הייתה אז תמיכה כה מאוחדת וכה פומבית.
במלחמת לבנון השנייה, כאשר כיהנתי כשגריר ישראל באו"ם, באו אליי עשרות אמירים, סולטנים, מלכים, ראשי ממשלות, שרים ושגרירים ערבים, טפחו על שכמי, ואמרו לי "קדימה, תחסלו את הכלבים האלה, אל תפסיקו".
השנאה והתיעוב כלפי החמאס חוצים גבולות
לא פעם הטענה העיקרית כלפינו ממדינות ערב, וגם ממדינות אחרות בעולם, הייתה: "למה לא סיימתם את המלאכה, למה לא גמרתם אותה. נתנו לכם מספיק זמן, למה לא ניצלתם אותו". רוב הדברים נאמרו אז בשיחות פרטיות ובלחש, כאשר אחרי השיחה הדוברים מצאו מיקרופון כדי להביע באמצעותו בפומבי דעה אחרת. היום התחושות הן אותן תחושות, אבל הדברים נאמרים גם בגלוי ובפומבי.
השנאה והתיעוב כלפי החמאס חוצים גבולות, ויוצרים קואליציות שלא היו כאלה בעבר. הדבר בא לידי ביטוי גם בסבלנות ובסובלנות כלפי הפגיעות באזרחים בצד הפלסטיני. בעבר, די היה בתמונה של מספר נשים וילדים חפים מפשע אשר נהרגו מפגז צה"לי, כדי להזעיק את העולם, לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם, לכתוב את "דוח גולדסטיין", ולדרוש מישראל להפסיק את התוקפנות שלה. אני זוכר את הזעקה שקמה בעקבות ההפגזה בכפר קאנא בדרום לבנון, במלחמת לבנון השנייה, אשר גרמה למותם של עשרות אזרחים לבנונים, וזירזה את הפסקת-האש במלחמה ההיא.
הפעם המציאות שונה. בלבנון נלחמנו נגד ארגון טרור ששכן בתוך מדינה ריבונית, והנפגעים היו אזרחים לבנונים. היום אנו פועלים נגד מדינת טרור אשר מחזיקה את אזרחיה כבני-ערובה ומשתמשת בהם כמגנים אנושיים. העולם מבין זאת. ההרג שהיה בסג'עייה בעזה היה גדול בהרבה מאשר בקאנא. ובתקופות אחרות היה העולם מזדעק ודורש מישראל "להפסיק". הפעם התגובות היו שונות, אולי גם מתוך הבנה שהתמונות האלה הן בדיוק מה שהחמאס ציפה להן, ועד כמה שהאמירה הזו היא קשה וצינית, אולי אפילו חגג את ניצחונו על גבי המסכים בעולם.
ההבנה שהמפלצת הקרויה טרור מאיימת על הקהילה הבינלאומית כולה, ושישראל נמצאת בקו הקדמי של הלוחמה בטרור, הולכת ומתחזקת בעולם. גם אמירתה של גולדה מאיר בזמנה, כי לא יהיה שלום עד אשר הערבים ילמדו לאהוב את ילדיהם יותר מאשר הם שונאים אותנו, מקבלת חיזוק היום, כאשר אפילו האו"ם אשר אינו חשוד כאוהב ישראל, מדווח שמצא 20 טילים בתוך בית-ספר, והעולם אולי אומר לעצמו, כי מי שהולך לישון עם טילים, שלא יתפלא אם הוא לא קם בבוקר.
ההבנה הזו, המציאות הזו והקואליציות החדשות יוצרות לישראל הזדמנות חסרת תקדים לנסות ולסיים את המבצע הזה גם בהישג מדיני. דוגמה לכזה הישג היא המהלך שהוביל לפינוי הנשק הכימי מסוריה. ההבנה המשותפת בין ארה"ב לרוסיה, וההכרה בכך שעדיף בשאר אל-אסד מוחלש אבל נטול נשק כימי על הכנופיות האחרות שאיימו על שלטונו, יכולה להיות נכונה גם למצב בעזה. להערכתי, יש הבנה שאולי עדיף גם לנו חמאס מוחלש, אבל נטול טילים ומנהרות, מאשר כנופיות וגורמים קיצוניים אחרים.
לכן, יש סיכוי לישראל לגייס את הגורמים המרכזיים, בעיקר מצרים, בתמיכת גורמים ערביים אחרים, הרשות הפלסטינית, ארה"ב, ואולי אף רוסיה ומדינות אירופה, ולהביא למצב שבו החמאס ייאלץ להסכים לפירוז הרצועה, סגירת המנהרות, ולאחסנת הטילים אשר ברשותו במצרים. נכון, זה תסריט שאפתני מאוד ואולי יומרני. אבל לאור הקונסטלציה המיוחדת והקואליציה חסרת התקדים שתיארתי, יש לזה סיכוי.
כדי לממש את הסיכוי הזה, על ישראל להחליש את החמאס עד למצב שבו ירגיש ששלטונו בסכנה, ויש לו מה להפסיד מהמשך המלחמה, ובמקביל לנסות ולתאם עם הגורמים הרלבנטיים, בייחוד מצרים הרשות הפלסטינית, וגם ארה"ב ובעלי-בריתה כבר היום את "היום שאחרי", אשר חייב ליצור מציאות חדשה ובת-קיימא, שהיא הרבה יותר מהפסקת-אש זמנית, אשר תהיה קדימון לסיבוב הבא.
מהלך כזה יכול להכיל בתוכו גם אלמנטים של חידוש תהליך השלום, הסדר מדיני עם הפלסטינים, ובמקביל את שיקום רצועת עזה ע"י הקהילייה הבינלאומית, דבר שיהפוך גם אותה למקום שהעזתים ירצו לחיות בו.
הכותב כיהן כשגריר ישראל באו"ם