האנאלפבתית שידעה לספור
אח, איזה כיף של ספר. איזו עלילה מותחת, מצחיקה, משוגעת, אילו תפניות חדות, כמו מכוניות מירוץ שמסתחררת על המסלול; אילו דמויות עסיסיות.
אין ספק שיונס יונסון, הזכור לטוב מ"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", שלאחרונה עובד גם לסרט, יודע לספר סיפור מצחיק וחכם.
זה מתחיל עוד לפני שזה מתחיל, כבר במוטו של הספר: "הסיכוי הסטטיסטי שאנאלפביתית מסוואטו של שנות ה-70 תתבגר ותמצא את עצמה יום אחד נעולה בתוך משאית מלאה תפוחי אדמה בחברתם של מלך שוודיה וראש ממשלתו הוא אחד לארבעים וחמישה מיליארד שבע מאות שישים ושישה מיליון מאתיים ושנים עשר אלף שמונה מאות ועשר. כל זה על-פי החישובים שעשתה האנאלפביתית הנ"ל בעצמה".
חוץ ממלך שוודיה וראש ממשלתו מתרוצצת בין עמודי הספר גלריה שלמה של טיפוסים. חלקם יצירי מוחו הקודח של יונסון - ה"אנאלפביתית" נומבקו מייאקי, גאונה שגדלה בפחון בסוואטו ומעולם לא זכתה ללמוד בבית ספר, אבל יכולה לחשב בראשה נוסחאות של פצצת אטום וללמוד תוך חודשים ספורים סינית ושוודית; הולגר 2, התאום שאינו קיים ואחיו האידיוט הולגר 1; הבנות הסיניות המומחיות בהרעלת כלבים ובזיוף יצירות אמנות מימי שושלת טאנג; הרוזנת כביכול שמגדלת תפוחי אדמה וגם שני סוכני מוסד ישראלים.
לצד כל אלה, מופיעות בספר דמויות אמיתיות לחלוטין, חלקן אפילו ידועות למדי, כמו נלסון מנדלה, ראש ממשלת שוודיה פרדריק ריינפלט ואפילו אהוד אולמרט וציפי לבני, כן, כן, אולמרט ולבני. מי שקרא את "הזקן שיצא מהחלון" לא צריך להיות מופתע יותר מדי.
גם שם פוגשים את פרנקו, צ'רצ'יל, טרומן, אשתו של היו"ר מאו, סטלין, קים איל סונג ועוד רבים וטובים (ולא כל-כך טובים).
לא מצחיק לשם הצחקה
לשבחו של יונסון יש לומר שהוא לא סתם מצחיק לשם הצחקה. לאיש יש אג'נדה. ב"זקן" הוא סגר חשבון עם קומוניזם ועם קפיטליזם, עם מלחמות ואידיאולוגיות ושחיתות של משטרים. ואף ששוודיה מצטיירת כגן עדן לעומת המדינות שגיבורי הספר חולפים בהן בסערה, הוא לא מהסס לבקר גם מבית: למשל ה"פרויקט" של פרופ' לונדבורג הפרו-נאצי, שבהשפעתו הנהיגה שוודיה בין 1922 ל-1975 מדיניות של "השבחת גזע" ועיקור בכפייה של "אלמנטים שליליים" באוכלוסייה, בעיקר מפגרים, נכים וחולי נפש.
ב"אנאלפביתית" הוא מפנה את חיציו למלחמה בגזענות ובעוני, בחלוקה הבלתי צודקת של ההון, במירוץ החימוש בכלל ובנשק אטומי בפרט. את כל אלה הוא לא דוחף לגרון בדידקטיות, אלא מסיח כביכול לפי תומו ומתאר בשלווה את הדברים האיומים, המופרכים והמטורפים ביותר, בצורה אמינה לחלוטין. הפער בין האירועים לבין הטון שבו הם נמסרים הוא לא רק טכניקה ספרותית יעילה, אלא גם אמירה על העולם המטורף והבלתי אפשרי הזה שבו אנחנו חיים.
פחות לשבחו יש לומר שיונסן ממחזר את הנוסחה שהצליחה לו כל כך עם "הזקן". בשני הספרים זהו אותו סוג של גיבור, סופרמן/וומן שהצליחו להתגבר על סביבה דכאנית, אותו מבנה עלילתי המתקדם ממשבר למשבר ומשיא לשיא, הגימיק של דמויות מפורסמות בתפקיד עצמן ועוד. זו נוסחה שעובדת, אבל לרגעים הרגשתי מרומה, כאילו הבחור המקסים שפגשתי מפעיל עליי במיומנות את כל הטריקים שעבדו על אלה שהתחיל איתן קודם, וזה כבר הרבה פחות כיף.
"האנאלפביתית שידעה לספור", יונס יונסון, כתר, 383 עמ'