גילה אלמגור / צילום: אדי ישראל
כבר מגיל 10 גילה אלמגור לא חוגגת את יום ההולדת שלה. אבל זה כנראה עוד כלום לעומת מה שציפה לה השבוע, כשהגיעה לגיל 75 וגילתה שברגע אחד היא הפכה לאויבת העם.
"בא שליח של פרחים", סיפרה אלמגור לחדשות 2, "אמרתי לו שיחכה רגע כדי להביא לו כוס מים, אז הוא אמר 'ממך? לא'. שאלתי אותו למה, אז הוא אמר: 'את משמיצה את חיילי ישראל'. אמרתי לו 'אני? אני אמרתי משהו נגד המדינה? נגד חיילי צה"ל? אתה השתגעת? אתה לא מתבייש?'".
הכול התחיל לפני שבועיים, כמעט נצח בימים הטרופים אלה, לפני "צוק איתן", כשהרוחות סערו סביב רצח הנער מוחמד אבו-חדיר. גילה אלמגור התראיינה ל"ידיעות אחרונות" כדי לקדם את פסטיבל סרטי הילדים שהיא מארגנת, וקמה בבוקר אל כותרת שזועקת שהיא מתביישת להיות ישראלית.
"תראי מה כתוב: 'איך אפשר להגיע לרמות שפלות כאלה של אכזריות מצד ילדים, לשרוף ילד חי, בושה להיות ישראלי בימים כאלה'. אני בחיים לא אמרתי שאני מתביישת להיות ישראלית. אבל עובר יום, ואז מתחיל 'אמבוש' על הטלפון שלי", היא מספרת.
במוצאי שבת מישהו התקשר לתיאטרון ואיים לרצוח אותה כשתרד מהבמה. בהבימה נבהלו, ובאותו ערב היא נסעה למשטרה להגיש תלונה. אבל ברחובות התפשטה כבר השנאה ,והכותרת האחת הלא נכונה של אלמגור כנראה רק הציתה את הלהבות.
אלמגור הסתגרה בביתה יחד עם בעלה יעקב אגמוןף שהפציר בה לא לדבר עד שהגל הזה יחלוף. אבל בימים אלה הטוקבקים והסטטוסים מגיעים עד אליך. וכך, בדף הפייסבוק שהיא בקושי יודעת לתפעל, הרפש הלך ונערם.
"מה עושים עם זה?", תהתה אלמגור בכעס. "מה זה? על מה מתביישים בי? אני אמרתי משהו נגד המדינה? תלמדו לקרוא מעבר לכותרות! אין לי על מה להתנצל, לא אמרתי משהו בגנות המדינה. על מה אני אתנצל? על זה שאמרתי ששרפו ילד חי? שאמרתי שזה נורא לחטוף 3 ילדים ולהרוג אותם? אין לי על מה להתנצל".
"מישהו ילמד אותי משהו על שכול?"
אלמגור התייחסה להתלהמות הכוללת נגד שלל האמנים, ובעיקר האמניות, שהתבטאו נגד האלימות בימים האחרונים. "יש לי כל-כך הרבה כבוד לאורנה בנאי, ואני לא מקנאה במה שעובר, לא עליה ולא על אחינועם ניני ולא על שירה גפן ולא על כל מי שאומר פיפס או שנושם אחרת", טענה אלמגור. "פעם לא ידענו דברים כאלה. היו חילוקי דעות פוליטיים, היה ימין, היה שמאל - אבל היום יש את הקיצוניות, ההתלהמות, היכולת בעצם לעשות לינץ' לאנשים באופן אנונימי!".
"אבא שלי נרצח במדים של משטרה", ציינה אלמגור. "כשאני שומעת על חייל שנהרג ומשאיר אישה בהיריון, אני רואה אותה, ואני יודעת מה מחכה לילדה שלה. אני יודעת בדיוק. החסר הזה לא יכול להתמלא אף פעם. אז מישהו ילמד אותי משהו על שכול? אני אויב העם? אני?".
וכך, הגברת הראשונה של התיאטרון, כלת פרס ישראל לקולנוע ומפעילת קרן רווחה לילדים, יושבת מובסת בבית, לא יורדת לשמח במקלטים בדרום מחשש שלא ירצו אותה שם, ושואלת את מה שכולנו אולי היינו צריכים לשאול: איך זה קרה ומה יהיה מחר.