דוד פוגל פירסומאי / צילום: תמר מצפי
אני איש מתון. התוויות המיושנות של שמאל וימין לא חלות עליי. בהגדרות היותר מחמירות, עצם היותי איש מתון השואף בכל מאודי לסיים את הסכסוך המזרח-התיכוני - הופך אותי לאיש שמאל בעל-כורחי. ואני לא איש שמאל. אני סתם יהודי מתון מארץ ישראל המבין כי חיי כיהודי לא יהיו חיים בטוחים, אלא אם כן הסכסוך עם הפלסטינים יסתיים בפשרה. שתי מדינות לשני עמים.
אלא שהמפגש שלא התקיים בין ערבי אחד מעזה לשלוש אימהות שכולות מיהודה ושומרון ערער במשהו את צדקת הדרך שלי, ואני מבקש לשתף אתכם בספקותיי.
המפגש הזה, שלא התקיים, המחיש באחת את הפגישה הבלתי אפשרית בין שתי תרבויות הרחוקות זו מזו כמרחק מזרח ממערב; ואם תרצו, זוהי כל התורה והמבוכה שלי על רגל אחת.
וכה אמר הערבי מעזה בהופעה חיה בטלוויזיה: "יש לי 6 ילדים. אחד הלך והפך לשאהיד. אינשאללה, שגם החמישה הנותרים יהיו שאהידים".
וכה אמרו שלוש האימהות השכולות: "את הכאב והשכול נישא על כתפינו כל חיינו, אבל עכשיו, תפקידנו לחיות למען הילדים החיים ולהעניק להם את אהבתנו" (ציטוט מרוכז מפיהן של שלוש האימהות האצילות).
ואני יהודי-ישראלי נבוך, כי אין לי מושג איך מחברים בין שני עולמות שייקח זמן רב עד אשר ייפגשו. אם בכלל ייפגשו. כי האחד, אין לו יחס לחיים, ולכן המפגש עם המוות הוא בעיניו מתנת אל; ואילו שלוש האימהות, יחסן לחיים הוא מתנת אל, ובעיניהן המפגש עם המוות הוא תאונה קשה שיש אחריה חיים אחרים.
אני יהודי-ישראלי מתון וגם חצוי. ואני מדלג מעל הוויכוחים מימי בראשית, למי שייכת הארץ הזאת; ואני מדלג על הוויכוח המתמשך בין שני עמים צודקים המסרבים לחלק את הארץ הזאת - ומשקיף על מה קורה מסביב. אני משקיף על סוריה ועל עיראק, על לוב ועל עזה, וחושב על דת שהולכת ולובשת צורה של דת רצחנית, השואפת לכפות את דרכה על כל הסביבה. ואני לא יכול שלא לחשוש מתי זה יגיע גם לפתח ביתנו.
ואני מתווכח עם האיש המתון שבי, ומבקש לעדכן מחדש את גבולות מתינותי. ואני מגיע למסקנה שאני רוצה להיפרד מהם בשלום. אנחנו כאן והם שם. פרידה חד-צדדית הגונה. אם תרצו, פרידה המבוססת על תוכנית קלינטון.
אני יודע שאת הפרידה הזאת יכול להוביל רק הגוש הגדול הנמצא באמצע המפה הפוליטית. מה שמדאיג אותי הוא שהגוש הזה נרדם בהליכה. הסכנה היא שעד שיקיץ משנתו, אולי זה יהיה כבר מאוחר מדי.