אוהדי שאלקה 04, בונדסליגה / צלם: רויטרס
בשלהי חודש מאי האחרון, יותר מ-43 אלף צופים מילאו את ה"צנטראלשטאדיון" בלייפציג, שנבנה למונדיאל 2006 בגרמניה, וראו את קבוצתם מוחצת את מועדון הפאר לשעבר סארבריקן 1-5. העלייה לבונדסליגה 2 הובטחה. החגיגות במטרופולין של חצי מיליון התושבים שמכונה "פריז הקטנה" לא ידעו גבול. הן אפילו הצליחו להאפיל על זעקות השבר משאר גרמניה, מזועזעת מההצלחה הצינית של מועדון רד-בול לייפציג. מועדון מבחנה שהוא תעלול פרסומי שהומצא על שולחנות של מחלקות שיווק מתוחכמות.
הרעב לכדורגל בלייפציג גדול. זו עיר כדורגל היסטורית. פה נוסדה ההתאחדות הגרמנית, מכאן יצאה האלופה הראשונה של גרמניה ב-1903. אבל שורת נסיבות היסטוריות הובילה את המועדונים המקומיים לחוסר הצלחה משווע, ירידת ליגות ופשיטות רגל. לכן, ב-2009, כשדיטריך מאטשיץ רכש את הזכויות על אחת מהקבוצות הקטנות של העיר ששיחקה אז בליגה החמישית בגרמניה, ואף שינה את שמה - סף ההתנגדות היה נמוך.
למאטשיץ יש מוצר, ורעיון. למוצר קוראים רד-בול, והרעיון הוא לגרום לאנשים לשתות את המוצר על-ידי שיווק נמרץ. חצי מתקציב השיווק השנתי של רד-בול, כ-600 מיליון דולר בשנה, הולך לספונסרשיפ של אירועים וספורט. זה מתחיל בספורט אקסטרים ומופעי תעופה, דרך הקפיצה המתוקשרת של פליקס באומגרטנר מהסטרטוספרה, דרך הפורמולה 1 - ועד לקבוצות כדורגל בניו יורק, ברזיל, אוסטריה וגרמניה. "אנחנו לא קונים סתם כנף של רכב מהיר עם מזוודה מלאה כסף, כדי להדביק עליו לוגו שלנו; אנחנו מפעילים קבוצת מירוצים משלנו ולוקחים את האחריות. אם אנחנו מנצחים בכדורגל או הוקי קרח, אם אנחנו נוסעים בפורמולה 1 וזוכים באליפות העולם, האפקט הרבה יותר גדול. זה נכנס לחלק המערכתי בתקשורת, ואנחנו אלה שחוגגים את ההצלחה. זה העיקרון שאנחנו עובדים לאורו כבר 20 שנה", אמר המיליארדר בריאיון נדיר ל"נוייה ציריכר צייטונג".
***
אז רד-בול רכשו שחקנים, מאמנים ואת שם האצטדיון של לייפציג (שהפך כמובן לרד-בול ארינה), ועלו מהליגה החמישית לשנייה. רק שאז נעמדה מינהלת הליגה על הרגליים האחוריות והבהירה, שרק מילוי תנאים יאפשר למועדון לקבל אישור משחק בליגה השנייה. מה הבעיה? או. העיקרון המקודש בגרמניה הוא שמועדוני כדורגל שייכים לאגודות. לחברי האגודות הפעילים - שמורכבים מציבור האוהדים הרחב - יש סמכויות, ורוב דמוקרטי מחליט בנוגע למועדון. זה מגולם בחוק ה-50+1 המפורסם, שקובע כי השליטה במועדון הכדורגל תהיה של חברי האגודה ב-50%, פלוס קול מכריע אחד לפחות. שאלקה 04, למשל, הוא מועדון גרמני קלאסי: באסיפה הכללית נבחר דירקטוריון בידי חברי האגודה, אליו מתווספים נציגי הספונסרים כקולות מיעוט. הדירקטוריון ממנה הנהלה, וזו מפעילה את המועדון כשהיא נתונה לפיקוח. במקרה אחר, כמו של באיירן מינכן למשל, הוציאה האגודה את מועדון הכדורגל לחברת ניהול חיצונית, והיא מוכרת את המניות שלה לפי הצורך: למשל לאדידס, אליאנץ ואאודי, שותפות אסטרטגיות המכניסות הרבה כסף. אבל לאגודה יש עדיין כ-75% מהמועדון, ואסור לה לרדת מ-51%.
לייפציג אמור להיות מועדון קלאסי. לכאורה. אבל ברד-בול לא מעוניינים בחברי מועדון פעילים, בשליטה של אוהדי כדורגל או בארגוני אולטראס שמתדפקים על דלתות המשרדים. לכן פיתחו עורכי הדין רעיונות קריאטיביים במיוחד. קודם כל, השם. בגרמניה אסור למועדון להיקרא על שמה של חברה. זה אגב, גם המצב באופ"א, לכן נקראת קבוצת רד-בול זלצבורג (רכש הכדורגל האוסטרי של מאטשיץ) בגביעי אירופה בשם פ.צ. זלצבורג. כדי לשמור את ראשי התיבות RB, הלכו בלייפציג על הכינוי "ראזנבאלשפורט", כלומר מועדון ל"משחקי כדור על דשא". רק שהשם הזה לא מופיע בשום מקום. כתובת האינטרנט של המועדון היא REDBULLS.DE, הכינוי הוא "השוורים האדומים", ובכל תקשורת אפשרית מופיעים רק ראשי התיבות.
אבל זה לא הספיק. המינהלת דרשה מלייפציג, על מנת שתקבל אישור לשחק בבונדסליגה 2, לשנות את מבנה השליטה ומבנה האגודה. מבנה השליטה היה בעייתי, משום שהדירקטוריון היה מורכב משלושה בעלי תפקידים מרד-בול, וההנהלה משלושה מקורבים שמינה מאטשיץ בעצמו. הסיכוי שחברי האגודה ישנו זאת היה מינימלי: לאגודה היו רק שמונה חברים (החוק הגרמני דורש מינימום שבעה), ותנאי הקבלה מנעו חברים חדשים. וזאת עוד לפני דמי חבר רצחניים של 800 אירו בשנה פלוס דמי הרשמה בסך 100 אירו נוספים (לאגודה נורמלית יש יותר מאלף חברים לכל הפחות, ודמי חבר של כמה עשרות אירו בשנה לכל היותר).
מאטשיץ הזדעזע: "אולי פשוט לא רוצים שנשתתף עם לייפציג בבונדסליגה ורק לא רוצים לומר לנו זאת", הודיע, כשהוא מלבה את אש הנחיתות של הפרובינציה המזרח גרמנית, ועל הדרך מגדיל את ההזדהות עם המוצר. הוא הצהיר שילך לבית משפט (בו הליגה הייתה ככל הנראה מפסידה, אבל המועדון היה הופך לסדין אדום בגרמניה). בסופו של דבר הגיעה הפשרה: "עם ההתחייבות ליצור רוב של מקבלי החלטות עצמאיים ובלתי תלויים במועדון, מילאה האגודה אחרי הדרישות העיקריות", הודיעה מינהלת הליגה. כיום יש לאגודה 300 חברים, בקרוב אולי גם תתאפשר להם זכות הצבעה.
***
הבעיה של הליגה מתחילה להיות חמורה. הקצוות מתחילים להיפרם: יש לה כבר יותר מדי מקרים יוצאים מן הכלל. באייר לברקוזן ו-וולפסבורג, למשל, צמחו מתוך הליגה למקומות עבודה, ושייכות, פחות או יותר, לקונצרנים (האחרונה לענקית הרכב פולקסוואגן, הראשונה לתאגיד התרופות באייר). הופנהיים, מעשית, תלויה בספונסר הכל יכול שלה, דיטמאר הופ. האנובר עומדת לעבור ב-2017 לשליטה של איש העסקים מרטין קינד שמממן אותה כבר 20 שנה. אבל קבוצה שהיא רק פלטפורמה לשיווק מוצר? זה כבר יותר מדי.
בינתיים משחקת לייפציג על הקצה. לכישרון האוסטרי מוינה מריו סאביצר יש סעיף שמאפשר לו להשתחרר אבל רק לקבוצה בחו"ל? לייפציג קונה אותו, ו"משאילה" בחזרה לאחות הגדולה מזלצבורג. גם את שיא ההעברות לליגה השנייה שעמד על 7 מיליון אירו שבר המועדון כשרכש את כוכב העתודה הבלגית מאסימו ברונו מאנדרלכט, והשאיל אותו לזלצבורג כמובן. "בתמורה" קיבל שני שחקני חיזוק צעירים.
ברחבי גרמניה האוהדים מוחים. חמש קבוצות נאלצו תחת לחץ האוהדים לבטל משחקי ידידות מול לייפציג, בהן שטוטגרט שאיבדה כבר שלושה שחקנים ושני מאמנים ללייפציג. אבל לייפציג מכרה כבר 10,000 מנויים, ניצחה את פ.ס.ז' (2-4) ואת ק.פ.ר (1-2) במשחקי ידידות, וזכתה לשני ספונסרים חדשים: חברת האוטובוסים ליונס קואוץ', ובעיקר נייקי שהדיחה את אדידס. עוד מאמץ קטן, שנה-שנתיים ולייפציג בליגה הבכירה, אולי בצ'מפיונס. העיקר שעוד פחיות יילגמו.