ילדים ברצועת עזה צוק איתן / צילום: רויטרס
1. רגע לפני שאנחנו עונים לסוקרים על שביעות רצוננו מתפקודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראוי שנחדד לעצמנו את ההבדלים בין ראש ממשלה אמיץ, לראש ממשלה זחוח, ובעיקר בין ראש ממשלה שקול לראש ממשלה פחדן.
האם ייתכן כי ראש הממשלה חושש שאבו-מאזן ישוב לעזה, יפקח על המעברים, ואז יהפוך לסופר-רלבנטי גם לגבי איו"ש (אזור יהודה-ושומרון), ולכן הוא מתעקש על יוזמה של שקט-תמורת-שקט? האם הוא מעדיף לא למוטט את שלטון החמאס בעזה, רק כדי שאבו-מאזן לא יחליף אותו שם; ואז בליכוד ירצו להחליף אותו?
2. כשנשיא ארצות-הברית ברק אובמה לוחץ על ישראל לנצור אש בגלל שמזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, הושפל על הצעה מגונה שהעביר לישראל, בשל היעדר הבנה של הלוחמה הפסיכולוגית באזורנו, זה מסביר לנו מדוע מעמדה של ארצות-הברית בעולם נראה כפי שהוא נראה?
3. מצד שני, למה יש לנו טענות אל הידידים הכי טובים שלנו בעולם? הרי הם לא עושים לנו "דווקא". הגנרלים שלהם, כמו הדיפלומטים, למדו וחונכו כל השנים כיצד מתמודדים עם מלחמות קרות ואיומים שונים מאלו שיש סביבנו. אילו איום סובייטי היה מאיים על ישראל, סביר להניח כי לקרי היה הרבה מה לתרום לנו. היום, במלחמה עם החמאס, הוא מבין קצת פחות. לא בגלל שיש לנו מונופול על החוכמה, אלא בגלל הניסיון.
4. ידוע כי לאמריקאים יש בקנה עסקת ענק עם הקטארים. מדובר במיליארדי דולרים. אילו לאמריקאים הייתה הבנה אמיתית של המצב במזרח-התיכון, הם היו מתנים את העסקה בכך שראש לשכת חמאס חאלד משעל יגורש מקטאר, ואז הם היו מעלים אותו לטיסה הראשונה או שולחים אותו ביאכטה הראשונה. חבל שאין לאמריקנים את העוז במקום שצריכים להפגין אותו. הקטארים היו מעריכים אותם על זה. הם אוהבים ומבינים כוח.
5. הדבר הכי גרוע הוא להילחם עם מישהו שאין לו מה להפסיד. ולחמאס אין הרבה מה להפסיד, למעט חיים שגם הם אינם שווים בעיניו כמו בעינינו. כך שעד כמה שזה נשמע אבסורדי, חייבים לתת להם אופק. עתיד. לאוויר, לים, לאיזשהו מקום. גם עכשיו עזה לא באמת נצורה לגמרי. היא פתוחה. לא מעל האדמה, מתחתיה. שם אמנם כמות ההברחות קטנה יותר, אבל השליטה עליהן היא אפס.
6. אמנם קטונתי, אבל דומני כי צריך לקום מישהו באומץ, דווקא מבין שרי הימין, ולהציע להסיר את המצור מעזה. למשל, באמצעות הקמת נמל ימי בפיקוח. רגע לפני שההמון הימני מסתער נגד ההצעה, הנה כמה נימוקים:
הכסף הקטארי יופנה להקמת נמל במקום למנהרות; יהיה לעזתים מקום לצאת, לברוח, להתארגן נגד השלטון. זה גם ישפר מאוד את הגישה המודיעינית למקום סגור ומסוגר, שבו ניתן לעלות הרבה יותר מהר על משתפי פעולה.
לגבי הפיקוח: שהאמריקאים ימצאו פתרונות לפיקוח על כל חומר/מוצר שנכנס לעזה. כל אונייה תיבדק בכניסתה וביציאתה. ישראל יודעת לעשות זאת היטב. אם הם לא רוצים ישראלים, שיציעו הם, מי הם מסכימים שיעשה זאת? אולי כמה צ'צ'נים שלא רואים בעין, או מישהו אחר שיהיה מקובל גם עלינו.
הבעיה הגדולה היא בחומרים הדו-שימושיים, כמו מלט שמשמש למנהרות; דשנים לפצצות. אז ראשית, בל נרמה את עצמנו, זה נראה שיש להם היום די והרבה.
ושנית, אדרבא, בואו נגלגל את הכדור לידיהם, שקטאר או כל מי שרוצה באמת לדאוג לאוכלוסייה בעזה, ישכנעו אותנו איך אוכפים את הבעיה - ואנחנו בעד. כלומר, במקום להגיד "לא", כי חייבים להכניס ציוד הומניטרי למען התושבים, בואו נגיד "כן" גדול; אבל קודם תשכנעו אותנו שהציוד לא נועד לטרור. תחשבו על זה.
7. תגידו, האם זו לא התעללות בחסר-ישע, כאשר מבקשים משגריר רואנדה באו"ם, שהוא הנשיא התורן של מועצת הביטחון, לקרוא החלטה שדורשת מישראל לנצור את האש, ולהסכים מיד להפסקת-אש הומניטרית? הרי בקושי עבר עשור מאז שרצחו ברואנדה כמיליון אזרחים, והאו"ם ישב בשקט.