"אני מקווה שכאשר הכול ייגמר, ידברו אתנו לא רק על מיגון ועל פציעות של חיילים, אלא גם על הפערים בבריאות בין פריפריה למרכז, על העובדה שאנשים שגרים בנגב חיים 6-8 שנים פחות" - כך אומר היום (ב') ל"גלובס" ד"ר אהוד דודסון, מנהל בית החולים סורוקה שבבירת הנגב.
דודסון, אחד המנהלים הבולטים של שירותי בריאות "כללית", מתאר יום שקט יחסית בבית החולים, אחרי שלושה שבועות שבהם קלט סורוקה עשרות נפגעים מרקטות ומהלחימה בעזה. הוא יודע, כמו כל מנהל של בית חולים בפריפריה, שזה הזמן לבקש סיוע. זה פחות או יותר הזמן היחיד שמגיעים אליו בזה אחר זה נבחרי ציבור, מלווים במצלמות ומיקרופונים.
- אתה יודע שאתה עשוי להתאכזב. מבטיחים כשיורים ונעלמים כשמפסיקים, לא?
"אני לא יכול כבר עכשיו להתאכזב ממה שיבוא. אני מקווה שמתכוונים למה שאומרים ומבטיחים לי. אני אתן לך דוגמה למשהו שמבטיחים לנו כבר שנים. יש כאן פגייה שנבנתה לפני 25 שנה, ופעם מישהו חשב שתקרת זכוכית וקרני שמש שנכנסות יהיו טובות לפגים - משהו שבחמאס בטח חושבים אחרת. זו אחת הפגיות העמוסות ביותר בארץ בגלל שיעור הילודה הגבוה באזור, ובכל פעם שיש פה מצב ביטחוני מיוחד אנחנו צריכים להעביר את כל הפגים לאתר צפוף בתוך מחלקת הנשים. קשה מאוד ליצור את התנאים המתאימים לפגים במצב כזה, אבל איכשהו אנחנו מסתדרים. היום אני אומר די להבטיח לנו - תנו לנו".
"אין עוד חיים סבן"
- הזכרת שבנגב תוחלת החיים נמוכה יותר משמעותית. זה הכול בגלל מצב הרפואה?
"לפי הספרות הרפואית, כ-60% מהסיבה לפערים האלה קשורה למצב סוציו-אקונומי ולחינוך, אבל כ-40% מהפער נובע בהחלט כתוצאה מהעובדה ששיעור הרופאים ביחס לאלף נפש הוא הנמוך ביותר באזור הזה, וכך גם שיעור האחיות ומיטות האשפוז. אני כבית חולים לא יכול לתת מענה לעובדה שאוכלוסיות מסוימות נאלצות לבחור בין רכישת מזון לרכישת תרופה, אבל אני כן יכול לנסות לפחות לתת מענה בכל מה שקשור להיצע השירותים הרפואיים. אני רוצה למשל להקים כאן מרכז לסרטן, שיהיה מרכז ראוי כיאה ל'מרכז רפואי על' כפי שסורקה מוגדר (ישנם 5 מרכזי על בישראל שאמורים לספק את כל הצרכים הרפואיים - ש.נ). זה פרויקט הדגל שלנו היום, אבל מתוך 170 מיליון שקל, עלות הפרויקט, גייסנו רק 70 מיליון שקל. אם לא נצליח לגייס את הסכום בחודשים הקרובים, נאלץ לעצור.
"יש קרן אמריקאית אחת שכמעט תרמה לנו, אבל אז היא ביקשה לראות כמה ישראלים תרמו קודם. לאמריקאים חשוב לראות שהם חלק מהתגייסות של קהילה שלמה. לצערי הייתה לנו רשימה דלילה מאוד ולפי שעה בקרן נסוגו".
- למה רוב התרומות מגיעות למרכז הארץ? ולמה שהמדינה לא תקים גוף מיוחד שינתב את התורמים על פי חשיבות הדברים?
"זה רעיון יפה להקים גוף כזה ושווה לבחון את זה, אבל מההיכרות שלי עם התחום תרומה היא דבר אישי מאוד והיא תוצאה של קשר ישיר בין תורם לנתרם. לפעמים זאת הזדהות עם המקום, לפעמים זה בן משפחה שטופל במקום, אבל בסוף בסוף - לבתי החולים בפריפריה תורמים פחות כי בצד כל הכוונות הטובות התורם מעדיף לראות את שמו על השלט ברחוב ויצמן בתל אביב, ולא בשדרות רגר בבאר שבע. קיבלנו תרומה מאוד גדולה מחיים סבן, אבל לצערי אין לנו עוד חיים סבן אחד".
- מתי נראה מנהלי בתי חולים ורופאים בכירים דרוכים כל כך לא רק כשיש חיילים פצועים, אלא גם כשנפגע תאונת דרכים מגיע למיון או כשאישה קשישה זקוקה לטיפול והמחלקה נותרת בלי רופאים מומחים כל אחר הצהריים?
"המערכת הרפואית שלנו באמת בנויה כבית חולים לשעות הבוקר, וכבית חולים במתכונת אחרת לשעות הלילה. עדיין אתה כן תמצא אצלנו בשעות הערב והלילה עשרות רופאים - חלקם בכירים יותר וחלקם פחות. היום אנחנו במצב חירום ולכן אנחנו מחזיקים הרבה יותר צוותים. אחת ההמלצות הטובות של ועדת גרמן היא לתת משאבים כדי להגדיל פעילות של קיצור תורים אחה"צ, וזה בין השאר ישאיר כאן הרבה מומחים מעבר לשעות העבודה הרגילות. זה אומר שאם ההמלצה הזו באמת תצא לפועל ותתוקצב בהתאם - נקבל איכות רפואית טובה יותר".
- מה אתה עושה רגע אחרי שהשקט חוזר באמת?
"העלייה לרגל הייתה הזדמנות להציג דברים בזכות התחושה של רצון טוב לעזור. תפקידי כמנהל לדאוג שזה לא ידעך גם כששקט. אנחנו מכירים את זה שהדבר הדחוף דוחק את החשוב... אני כמנהל סורוקה צריך לדאוג שהצרכים האמיתיים שלנו יהיו על המפה כל הזמן".
מנהל בית החולים ברזילי: "כשהמסוק לוקח את החייל לבית חולים אחר, אני חושב על טובת החייל"
ד"ר חזי לוי, מנהל בית החולים הממשלתי ברזילי שבאשקלון, לא ממהר להשמיע היום תלונות. אולי זאת העובדה שרק לפני שבוע קיבל הבטחה לתוספת של 30 מיליון שקל עבור מיגון בית החולים, אולי זו הממלכתיות האופיינית לו כמי ששימש בעבר כקצין רפואה ראשי וכראש מנהל רפואה במשרד הבריאות. לוי מודה שבתי החולים בפריפריה ובהם ברזילי מצויים בפער מול בתי החולים במרכז, אבל הוא גם רואה שיפור ביחס של המדינה בשנים האחרונות, ובעיקר באופן התקצוב והתעדוף.
"הגעתי לפני שנתיים לנהל בית חולים שלא הושקעו בו בעבר מספיק משאבים בתשתית, במלונאות ובטכנולוגיה. באיזשהו מקום ברזילי לא התקדם לאן שראוי היה שיתקדם, גם בשביל הציבור שהוא משרת וגם עבור הצוות שמועסק בו", הוא מספר. "לשמחתי, בסוף 2016 תושלם הבנייה של הבניין המרכזי החדש שכולל מחלקות אשפוז ומיון, וכסף זה לא מה שמפריע לזה כרגע. גם הבניין הזה והמיגון שהוא כולל לא ייתן לי מענה למחלקת היולדות ולפגייה, אבל לפחות אפשר לומר שהמדינה התעשתה", הוא מוסיף.
- אז מאיפה יגיע הכסף? שוב תרומות?
"התקציב של משרדי הבריאות והאוצר מספיק היום רק ללחם ולחמאה - לתשלום מסים, ארנונה, לניקיון ולרכישת תרופות. יש מעט מאוד לבינוי או לטכנולוגיה. אז אני צריך ללכת ולחפש עוד תרומות, והמדינה צריכה לתת מה שהיא יכולה".
- ולך לא מפריע שרוב התרומות הולכות לבתי חולים אחרים, בעיקר במרכז?
"אני שמח על עצם התרומות וזה עושה טוב ברמה הלאומית שבכספים האלה, גם אם רובם מגיעים למרכז, אפשר לבנות מחלקות חדשות ולשפר את הרפואה. קשה לנתב את התרומות אלינו כי אם סבן רוצה לבנות בסורוקה הוא ילך לסורוקה.
"גם כשפניתי לעופרה שטראוס קיבלתי אמנם תרומה מסוימת, אבל רוב הכסף הלך לבית החולים בנהריה כי המשפחה מזוהה עם העיר הזו בכל ההיבטים. אפילו רכישה של מכשיר MRI התאפשרה בזכות תרומות".
- לא מפריע לך שאתם גם חשופים לרקטות וגם מקבלים המון פצועים בכל סבב של הסלמה, אבל נפגעים מסוימים מוטסים למרכז כי אין לכם היתר לפתוח מחלקות מסוימות?
"כל מה שקשור לנפגעי טראומה מטופל במרכזי העל הרפואיים. גם כשהייתי קצין רפואה ראשי במלחמת לבנון השנייה ידענו איזה חייל ילך לבית החולים הזה ואיזה לשני. טובת החיילים הייתה והיא עדיין בראש מעיינינו. להגיד לך שלא הייתי רוצה שבברזילי תהיה מחלקה לנוירוכירורגיה? כן, הייתי רוצה, ולא - זה לא עניין של יוקרה. אבל לא בטוח שבמדינה הקטנה שלנו לכולם צריך להיות מהכול, וזה בסדר שמקומות מסוימים יוכלו לצבור ידע בתחום מסוים".
- מדוע כל כך ברור במערכת הבריאות שפרופ' רוני גמזו יחליף את פרופ' גבי ברבש באיכילוב ושבתי החולים הממשלתיים ממנים מנהלים בשיטה של ירושה? מדוע לא מאמצים שיטה של רוטציות ומאפשרים לך למשל לנהל בהמשך בי"ח גדול יותר?
"המערכת בנויה היום על כך שמנהל מסוים בונה את הדור שמתחתיו והופך אותו לראוי אחריו. לכאורה הוא באמת המועמד הטבעי להגיע אחריו. כך מתגלגלים הדברים ואנחנו תמיד שוליות של אלו שמלמדים אותנו. ניסו בעבר להוביל מדיניות של קציבת קדנציות ולא הצליחו, כי לא ידעו להבטיח את מעמדם של המנהלים ביום שיסיימו את תפקידם.
"מה שבאמת צריך לעשות זה להקפיד שיהיה מספיק קדר של מנהלים צעירים שנלמד אותם ונגדל אותם - שכל אחד יתפוס את מקומו בהגיע תורו. נכון שיש מנהלים שכבר 20 שנה נמצאים בתפקיד וכשהם יפרשו אני מניח שהכוכבים שגדלו שם יתמודדו על התפקיד, אבל ככה זה עובד".
