מאחר שאנחנו חיים בדור שבו הטלפונים חכמים והאנשים טיפשים, פניתי לנציגת הדור הבא, בתי עמית, הצגתי בפניה את הגוונים החדשים שעיטרו את מסך הנייד שלי, ושאלתי אותה, בגאווה של בור, אם גם לה יש אפליקציה כזו. עיניה של עמית נקרעו לרווחה, והיא לחשה "מים". כך התברר לי שהנייד בלע מים בניגוד לטבעו, וכמחאה החליט לנתק איתי כל קשר.
דברים רעים, מתברר, תמיד קורים בעיתוי לא מוצלח. האירוע פרץ בבקתה על שפת האוקיינוס בפורטו ריקו, בימים שבהם הנייד הוא הקשר היחיד שלי לעולם האמיתי, והוא אולי הפריט היחידי שבזכותו אני מצליח לבלות בחו"ל מבלי לחוש ממש בחופשה מהעבודה.
בתוך שניות הבקתה הייתה כמרקחה. עמית הסבירה לי שזה קרה גם לחבריה שון, ג'ני, וולובניק ושעשוע. נלחצתי מעט משמות החברים, אבל נרגעתי מכך שהילדה יודעת מניסיונה במה מדובר ואני בידיים בטוחות, עד שהיא הסבירה שהטלפונים של כל החברים שהזכירה פשוט הלכו לעולמם.
למודת ניסיון, עמית התקשרה לקבלה וביקשה בדחיפות אורז ושקית אטומה, הודיעה כי בתוך 10 דקות יגיע לחדר איש התחזוקה, וציוותה שאביא לה מיד את הפן. אמרתי לילדה שזה לא הזמן להתגנדר, אולם היא השתיקה אותי בביטול והסבירה שהפן נדרש לחימום הנייד עד שיגיע האורז, במלחמתה לייבש את שהרטבתי. הסברתי לה שבתקופה שלי למטרות האלה הביאו איקליפטוסים מאוסטרליה.
כעבור כמה דקות הגיע איש התחזוקה עם אורז, עם שקית אטומה ועם כוס מים. האיש המנוסה העביר את השקית ואת האורז לידיה הבוטחות של עמית, והבהיר לי שאת המים הוא הביא בשבילי, כדי שאנסה להירגע.
התחזוקאי והילדים דיברו ביניהם מעל ראשי, כפי שמדברים רופאים מעל מיטת מאושפז, בהנחה שאם המנוח לעתיד חולה, הרי הוא גם סוג של מטומטם שאינו מבין את המתרחש סביבו. אני, באופן מפתיע, נכנסתי לתפקידי באופן מושלם, ואכן לא הבנתי את מרבית ההתנהלות.
אחרי שלב ההלם מקבלת הבשורה, הגיעו שלבי הכעס והאשמה, מדוע זה קורה דווקא לי. חשבתי לעצמי שזה לא מגיע לי בגילי ובמעמדי. אני אדם רציני, יש לי אישה, יש לי ילדים - למה, לעזאזל, זה לא קרה למישהו מהם.
הילדים, שהיו ערים לחומרת המצב, התנהגו למופת, ובמשך כל הזמן הזה כמעט לא צעקו עליי. רק נועם הקטנה, שאוצר המילים שלה דל ביותר, הצליחה לחבר את המשפט הראשון בחייה. היא הביטה לעברי, חייכה כמו שרק ילדה בת שנה וחודשיים יודעת, פשטה ידיים ואמרה: "אבא, אין".
הנייד הוטבע בכמות אורז שלא נראתה כמותה מאז נכנס צה"ל ללבנון ב-1982 למבצע קצר מועד למיגור הטרור, נאטם בשקית, ובעיקר נלקח ממני. ילדיי המבינים הסבירו לי שבמשך 24 השעות הקרובות האורז צפוי לספוח את המים מהנייד, ואם הכול יעבוד - אוכל לקבלו שוב לחיקי. מדי מספר שעות ביקשתי לראות אם הנייד שב לחיים, אולם בני המשפחה, כאיש אחד, מנעו ממני כל גישה אליו.
באותן שעות החל חמאס להרעיש את הארץ בהפגזה ארטילרית כבדה, והבנות עמדו בקשר עם החמ"ל שנפתח במשרדי. מדי פעם דיווחו לי, בפנים חמורות-סבר, שהמצב לא קל, ושככל הנראה איבדנו את אנשי הקשר שהיו נצורים בנייד שלי בלא גיבוי.
עם רדת החשיכה התחלתי לסבול מכאבי פנטום באיבר החסר. שמעתי קולות דמיוניים מקבוצות וואטסאפ, ראיתי בעיני רוחי את החברים המאושרים מעבירים זה לזה בדיחות על תימנים ותמונות עירום, שאותן כבר לעולם לא אזכה לראות.
חשבתי על כל האנשים שאולי מתקשרים אליי בעוד שאני איבדתי את היכולת לסנן אותם ולא לענות להם; דימיינתי את העובדים שלי, שנותרו ללא יד מכוונת, המנסים איש-איש בתורו לחרב לי את החופשה השנתית בזוטות ובשאלות של מה בכך, ומתנפצים על שדות האורז הנצחיים שבהם טבע הנייד. כך זה נמשך, עד ששקעתי בשינה טרופה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
הקצתי אל שחר של יום חדש, ומיהרתי אל שקית ההפתעות. אלא שזו לא הייתה עוד במקום. הילדים, שניעורו בנימוס לקולות עקירת הרהיטים במסגרת החיפושים, הבהירו לי שגילו באינטרנט שמומלץ לא לפתוח את השקית במשך 48 שעות, ועל כן החליטו להחביא את השקית מחשש שלא אעמוד בגזירה החדשה.
ואכן, לא עמדתי, והשקית נמצאה מיד אחרי שאיימתי להכות אותם. כל שנותר עתה היה לטעון אותו מחדש, לראות - הקלו המים? אלא שהדבר היה בלתי אפשרי, מאחר שגרגירי אורז חדרו אל פתח תפס המטען, ושוב לא ניתן היה להוציאם. באינטרנט הילדים מצאו צרור עצות לפתרון התקלה החדשה שהתרגשה עלינו, הכול כדי לגלות בסופו של דבר כי המכשיר שבק חיים לכל חי.
נזכרתי שפעם, בטרם העידן הסלולרי, ניהלנו מערכות יחסים שסברנו בשעתן שהיו מלאות. יעלי ואני טיילנו שנה בעולם, וסיכמנו עם ההורים שנתקשר מטלפון ציבורי אחת לשבועיים, תוך סימן מוסכם שאם אנחנו לא מתקשרים, זה אומר שאצלנו הכול בסדר. והיה בסדר.
נזכרתי שפעם הורים דאגו רק איפה הילדים מסתובבים, וחוסר הידיעה נראה כגזירת גורל - בעוד שכיום אנחנו מודאגים אם הילד מסנן אותנו או אם הבטרייה נגמרה לו, ואולי הוא סתם "על שקט". כל פתרון טכנולוגי חדש להפחתת הדאגה פותח בפנינו קשת חדשה של דאגות.
ולפתע, אחרי תקופה ארוכה, נגזר עליי במשך ימים ארוכים להיות חופשי וכמעט מאושר. מצאתי שהיחסים עם הסלולרי דומים לאלה עם אישה. אם תגיד שבחרת לחיות בלעדיו, אנשים יגידו שהם מקנאים בך, אבל יחשבו בלבם שאתה לא נורמלי.
וכמו עם האישה - גיליתי שאני משלם כבר שנים על הפעם הזו שבה החלטתי להתחבר. שוב התברר שמים שקטים חודרים עמוק.