בנימין נתניהו משה בוגי יעלון - צוק איתן / צילום: רויטרס
הצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו (מוצ"ש) על היערכות מחדש בגבול רצועת עזה, לא נשאה בחובה בשורות של ממש, בלשון המעטה, פרט לעובדה שנתניהו ציין כי נושא המנהור יטופל בגאונות על-ידי גאונים.
אגב, זה אותו ראש ממשלה שהיה הראשון לזהות את הגאונות של הסופר-טנקר בשריפת הענק שגרמה לאסון הכרמל, לאחר שהאש בערה ימים ארוכים.
יש משהו מתסכל בעובדה שהגאונים מגיעים תמיד באיחור, לאחר שמשלמים מחיר כבד. הרי סביר להניח שהגאונים הללו לא נולדו תוך כדי הלחימה בעזה, אז היכן הם היו עד כה? מדוע לא שעו להצעותיהם ולעצתם במשך שנים? האם הגאונות הפציעה בהם תוך כדי לחימה?
ניתן להתייחס בציניות להצעות הגאוניות של הגאונים, שמתדפקים כרגע על שערי לשכת ראש הממשלה; אבל העובדות הן שבמקרה הזה, נתניהו צודק. יש פתרונות גאוניים, השאלה היא עד כמה אנחנו פתוחים לשמוע אותם.
יש בישראל קיבוץ נדיר של אנשים יצירתיים, עם רעיונות מבריקים לנושאים רבים. אנחנו עם יצירתי עם לא מעט גאונים. הבעיה שלנו היא, בקשב. בנכונות להקשיב, לשקול היטב, להפנים, וגם לבצע כשצריך.
זה לא שהשרים הנבחרים ו/או מנהלי המשרדים, יצירתיים פחות מאלו שבאים עם רעיונות מחוץ לקופסה. ממש לא. אלא שבהתנהלות משרדי הממשלה זה לא עובד כך. כל שר נכנס למשרד עם אנשי צוות והם מלאים רצונות טובים כרימון. הבעיה נחלקת לשתיים:
ראשית, אחרי זמן קצר אתה מגלה שהניהול היום-יומי שואב את כל כולך. לנהל מערך, כל מערך, לוקח זמן והמון כוחות. אינספור בעיות ותקלות צצות כל העת. דיונים רבים מאוד סובבים סביב השוטף. וכך אין לך זמן ולא אנרגיות להתעסק במקביל באסטרטגיה. וזאת ללא קשר לגאונות ולמנת-המשכל שלך. אתה פשוט עסוק בניהול היומי.
שנית, ככל שאתה מצוי עמוק יותר בסוד העניינים, אתה מוצא את עצמך שבוי בגישה מסוימת לבעיה, ומתקשה לחשוב מחוץ לקופסה. זה אתה והצוות שלך. ככל שאתה לועס את אותה בעיה שוב ושוב, אתה מאבד את היצירתיות. ככל שאתה קרוב לבעיה, אתה מתקשה יותר לפתור אותה. קחו מסמך כתוב, ככל שתצמידו אותו לעין, לא תוכלו לקורא בו. ככל שתרחיקו, יהיה קל יותר.
נדגים זאת מעולם הרפואה. גם ברפואה הולכים לא פעם לבקש חוות-דעת שנייה. לאו דווקא בגלל שהרופא השני טוב מהראשון. לפעמים הוא באותה רמה ולפעמים אולי פחות. אבל לאחר שרופא מסוים מטפל בבעיה מורכבת זמן ממושך, הוא לרוב הולך בדרך טיפול מסוימת, ומתקשה לזהות דרכים אחרות. רופא אחר רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה, רחבה יותר מקודמו, ולו בשל שהוא רואה את הדברים לראשונה, עם פרטים נוספים שהתווספו במהלך הזמן.
הבעיה הגדולה שלנו היא האגו. כיפופי הידיים. חוסר הפרגון לאחר. כי "מה ההוא מבין? מה ההוא יודע?" הרי לי יש אינספור פרטים שלאחר אין. נכון, אתה צודק, אבל שילוב של שניכם יכול להיות שילוב מנצח.
לחשוב מחוץ לקופסא
למעשה, לראש ממשלה יש גוף כזה. המועצה לביטחון לאומי. אבל לאורך השנים שיקולי כבוד למיניהם ומחלוקות פנימיות מנעו מהגוף הזה לספק את המרב. משרד הביטחון לא אוהב לשלוח נציגים למועצה, ואם הוא שולח הם מדרגים זוטרים, וככה זה נראה.
הנכון היה, למנות בכל משרד ממשלתי משנה-למנכ"ל, או מישהו בדרג סמנכ"ל, שתפקידו יהיה לחשוב אסטרטגיה. לחשוב מחוץ לקופסה, להתייעץ עם אנשים שיודעים ללכת לא לפי הספר, ולרכז את הדברים לשר הממונה. ככה יבואו לידי ביטוי מעשי הגאונות שיש בנו. כי יש לנו כאן במדינה יצירתיות וגאונות בשפע; הבעיה היא שהן מתנגשות עם חוסר פרגון.
אז נכון שבמשרד כמו משרד הביטחון יש אגפים לרוב, כמו מבצעים, תקשוב ומו"פ, ויש את אמ"ן ועוד רבים וטובים. אבל הנה התברר לנו, שאין מספיק אסטרטגיה. שהגאונות באה לידי ביטוי מעט מדי ומאוחר מדי. לאחר שעשרות לוחמים שילמו בחייהם. עם קצת יותר פתיחות ומעט פחות נפיחות עצמית, הדברים היו יכולים להיראות אחרת. כולנו נהנה מזה, גם השרים.