ד"ר אייל דורון / צילום: אריק סולטן
הציווי התרבותי החד בעידן הנוכחי לממש את עצמנו, מבוסס על ההנחה שכל אחד יכול. מצפים מאיתנו לחתור תחת עצמנו כדי לעורר בנו תחושת חיות, לצייר את יצירת חיינו בצבעים עזים ומרגשים ככל שניתן, לגלף את האני המשודרג שלנו. האומנם כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה, או שאנחנו משלים את עצמנו ומוליכים שולל כשאנחנו דוחפים אחרים להשקיע בהתפתחות אישית? אולי יש בינינו אנשים שלעולם לא יהיו מסוגלים לקחת אחריות ולפתח מודעות?
בראיון ל'ליידי גלובס', לרגל הספר החדש שלו 'החיים בלונה פארק - אושר ומימוש עצמי במאה ה-21', מנסה ד"ר אייל דורון לרדת לשורשי המימוש העצמי. "בעולם החדש שמתקיים על ספידים, שקופץ מחידוש לחידוש, שנתון בהפרעת קשב, אנחנו חייבים לפתח יצירתיות, כדי להתאים אליו. אני בא מהדיסציפלינה הכי מרתקת של תבונה יצירתית, שזה החיבור של הכול. יצירתיות היא תכונה שניתנת לאימון ופיתוח. רובנו לא מסתכלים במציאות, אנחנו חולפים לידה. הקפיצה האמיתית קורית כשהאדם מפענח את המציאות מזווית אחרת, מקורית ואישית".
- אתה מצפה שכולם יפתחו את הדבר החמקמק הזה ויממשו את עצמם.
"פעם זה היה נחלתם של יחידי סגולה. לאורך ההיסטוריה תמיד נמצאו יחידים שפעלו בעולם כאילו היה מגרש משחקים הפתוח רק בפניהם. היום זו ערכת ההישרדות של כל מי שרוצה לשרוד את העולם החדש. פעם המיעוט האמביציוזי והתחרותי היה יכול להפעיל יצירתיות וכל השאר אמרו לעצמם: 'נסתדר איכשהו, נעביר כרטיס'. וזה אסימון שצריך ליפול. כי אנחנו יודעים שהמאה הזו שינתה את כללי המשחק במובן מהותי. היא הכניסה את כולם למשחק, אם הם רוצים ואם הם לא רוצים".
- היה רגע כזה, שהבנת שנכנסת למאה ה-21?
"זה היה הרגע שבו מונית של 'גט א טקסי' באה לקחת אותי. ברגע שאתה מדרג את הנהג ונותן לו כוכב אחד או חמישה, הנהג, שבעבר עשה מה שבא לו - הגיעה הטכנולוגיה והכניסה אותו למשחק ולתחרות אחרת. לכן מערכת החינוך בעולם המערבי נמצאת בהיסטריה מאוד גדולה. הילדים של עוד שמונה שנים יצטרכו להצטייד במיומנויות שמתאימות לעולם שמשתנה באופן דרמטי. אין יותר מצב של אנשים שיכולים סתם להתנהל".
- בשורה התחתונה זה הופך להיות מצע למהפכה תודעתית. השאלה היא האם באמת כל אחד יכול?
"בעולם החדש כל אחד חייב. וזאת נקודת מוצא אחרת לחלוטין. לא יהיה מנוס מעבודה קשה, תשומת לב לפרטים, מאמץ ליזום, לחתור למימוש עצמי ולדיוק עצמי".
דורון, 44, נשוי לקרן, יועצת משפחתית. לזוג, המתגורר בתל אביב, שני ילדים: איתמר, 8.5 ואלונה, 6.5. דורון הוא היוצר שעומד מאחורי סדרת הטלוויזיה 'איך להיות מאושר בשישה שיעורים' וסדרות ההמשך 'הצלחה' ו'משפחה מאושרת' (קשת, ערוץ 2).
- אז איך אתה מגדיר היום הצלחה?
"עשיית המקסימום שלנו עד לנקודה שבה הרגשת החופש נפגעת. אם במקום ריגוש, אתגר וחופש אנחנו צוללים לתוך מועקה, לחץ וחרדה, הרי שעלינו לבדוק שוב מה עשינו".
- אתה זוכר שנקלעת למועקה כזו?
"היו הרבה פעמים בחיים שקפצתי בגלל אמביציה ורעב, ולפעמים זה היה יותר מדי. בגיל 23, כסטודנט שנה שנייה בבית צבי, קיבלתי פרויקט לביים בפעם הראשונה. תלמידי שנה ג' באו, הציגו בפניי את הסצנה, ואחר כך שאלו: 'מה אתה חושב?' הייתי מבוהל. כל מה שרציתי היה לברוח ולא לחזור. הייתי מוצף חרדה. עשר שנים אחר כך הייתי בקורס לבמאי טלוויזיה ב-BBC יחד עם עוד ארבעה בריטים. מיד בהתחלה ניגש אליי אחד המורים, ואמר לי: 'אני מבין שבישראל אתה אחד הטובים, אתה רגיל להיות המוביל. פה אל תצפה לזה. תנסה לשרוד, זה מספיק'. במשך שבועיים בקושי הצלחתי לנשום. זו החוויה הכי מעיקה, מתסכלת ומלחיצה שהייתה לי בחיים, אבל גם אחת החוויות הכי מעצבות של חיי. שבוע לא ישנתי. היינו צריכים להכין תוכנית סיום. כולם עשו תוכניות פנאי וסגנון ואני באתי עם 'סטריפ פוקר פילוסופי', עם חשפנית ושיחה על ניטשה. הם היו בשוק מוחלט. היצירתיות הצילה אותי. המורה בא אליי בסוף ואמר: 'הצלחת להפתיע אותי'.
"זו הייתה חוויה מאוד חזקה, אבל לאורך זמן, אם אני כל הזמן בחרדה ומועקה וזה גובר על תחושת החופש והאתגר, סימן שאני עושה משהו לא נכון. זו הצלחה שמחיריה כבדים מדי".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי