אליקים רובינשטיין / צלם: איל יצהר
הלכות משפטיות היוצאות מבית המשפט העליון מחייבות את כל הערכאות. גם בית המשפט העליון עצמו מחויב לפסוק בהתאם לאותן הלכות, וזאת כל עוד הוא לא החליט לשנות אותן.
שתי הלכות בסיסיות, המהוות מושכלות יסוד ממש, הן זו המתייחסת לחובת ההנמקה של החלטות בית המשפט, וזו הקובעת שביצועו של פסק דין כספי לא יעוכב, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן.
ההלכה הראשונה ברורה ואינה טעונה הסבר של ממש. בית המשפט אינו רשאי להוציא תחת ידיו החלטות כך סתם, ובעלי הדין (והציבור בכלל) זכאים לדעת מה היו הנימוקים, שעמדו בבסיס ההחלטה. הצדק, כידוע, צריך להיראות, ולא רק להיעשות. לא אחת נקבע (על-ידי בית המשפט העליון), כי החלטה שאינה מנומקת לוקה בפגם חמור. עוד נקבע (על-ידי בית המשפט העליון), כי לחובת ההנמקה מספר מטרות. בין מטרות אלה ניתן למצוא את הרצון למנוע החלטות שרירותיות.
על-פי ההלכה השנייה, על מנת שביצועו של פסק דין כספי יעוכב, על הנתבע-המערער לשכנע את בית המשפט, כי ככל שהערעור יתקבל כבר לאחר שהוא ישלם את סכום הכסף, אותו חויב לשלם לתובע, לא יהיה בידו לקבל את אותו הסכום בחזרה מידי התובע. לצורך כך, אין די בהעלאת טענה בעלמא, אלא על הנתבע-המערער, המבקש עיכוב ביצוע, להביא ראיות לכך.
החלטה קצרצרה ולאקונית, שיצאה לפני ימים ספורים תחת ידיו של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, במסגרת פרשת ילדי טהרן, מושכת את תשומת-הלב, מאחר שנראה שהיא מתעלמת משתי ההלכות האלה. למקרא ההחלטה, תוך הכרה של הרקע לדברים, מתעוררת השאלה האם אין מדובר בהחלטה שרירותית, אשר שכמותה נועדה חובת ההנמקה למנוע.
פתחו בהליכים נגד המדינה
"ילדי טהרן" הוא כינוי לקבוצה של ילדים יהודים, ילידי פולין, אשר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו אל החבלים המזרחיים של פולין, שנתפסו על-ידי הצבא האדום הסובייטי בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. השלטונות הסובייטים פעלו להעברתם ולהגלייתם של הפליטים הפולנים מזרחה לסיביר ולברית-המועצות האסייתית. לאחר שב-1941 הופר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עם הפלישה הנאצית לברית-המועצות, הוקם על אדמת ברית-המועצות הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", ובו חיילים בצבא הפולני, שהיו מאז ספטמבר 1939 ותבוסת פולין בשבי הסובייטי, וכן מצטרפים שהיו לפני כן אזרחי פולין.
אל צבא אנדרס נספחו אלפי פליטים, ובהם קבוצות ילדים. בהגיע צבא אנדרס לאיראן, רוכזו הילדים במחנה, שהקימה הסוכנות היהודית, שנקרא "בית הילד היהודי", ואשר שכן ליד טהרן. מכאן שמה של הקבוצה - "ילדי טהרן". לארץ ישראל הגיעו כאלף מילדי טהרן. הילדים נקלטו, ברובם, בעליית הנוער. "ילדי טהרן" היו, בעיני היישוב, קבוצת הניצולים הגדולים ביותר, שהגיעה במהלך המלחמה, אף שהם לא ניצלו במישרין בשטחי הכיבוש הנאצי.
בשנת 2002 פתחו 218 מילדי טהרן בהליכים משפטיים נגד מדינת ישראל. במסגרת הליכים אלה הם טענו, כי הסכם השילומים, שבחרה המדינה לכרות מול הרפובליקה הפדראלית של גרמניה - שבמסגרתו התחייבה גרמניה לשלם למדינת ישראל 3 מיליארד מרק גרמני, ועוד 450 מיליון מרק גרמני לאיגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה - חסם את דרכם של אזרחים ישראליים נרדפים וקורבנות הנאצים מתביעות פיצויים ישירות מממשלת גרמניה. לטענתם, בכך נטלה המדינה על עצמה את הזכות והחובה לפצות את נרדפי הנאצים, שהפכו לאזרחיה, בגין שלילת חירותם ובגין הנזק לבריאותם ולאברי גופם בימי משטר האימים הנאצי. תביעתו של כל אחד מן התובעים, שיוצגו ושעודם מיוצגים בידי עו"ד גד ויספלד, הועמדה על 70 אלף שקל.
התביעה התקבלה על-ידי שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר דרורה פלפל. זו חייבה את המדינה לשלם לכל אחד מ-218 התובעים סך 50 אלף שקל (ובסך הכול כ-11 מיליון שקל). בנוסף, היא חייבה את המדינה בהוצאות בסך 100 אלף שקל.
חודשים ספורים לאחר מתן פסק דינה של פלפל, הגישה קבוצה נוספת, ובה 62 מילדי טהרן, תביעה דומה נגד המדינה.
המדינה הגישה לעליון ערעור על פסק דינה של פלפל. במסגרת הערעור, הוסכם כי תשלום מחצית מן הסכום תעוכב עד להכרעה בערעור. המחצית הנותרת - 25 אלף שקל - שולמה על-ידי המדינה לכל אחד מן התובעים.
המדינה (שיוצגה בידי עו"ד יעל מימון ומשה תדמור-ברנשטיין) הוסיפה והתחייבה כי גם אם הערעור יתקבל, היא לא תגבה את הסכום בחזרה מידי התובעים.
ערעור המדינה התקבל על-ידי בית המשפט העליון. השופט אליקים רובינשטיין (בהסכמת השופטות מרים נאור ועדנה ארבל) קבע כי "כספי השילומים ניתנו לממשלה לשם פיתוח המדינה, וזאת על מנת לעמוד ביעד הלאומי של ישוב הפליטים ניצולי השואה במדינת ישראל ושיקומם, להבדיל מייעוד הכספים לחלוקה לפרטים ושיקום אישי או אינדיבידואלי. התועלת לניצולי השואה לשיקומם ויישובם באה לא כהענקה ישירה לכל עולה ופליט שואה, אלא כהענקה לכלל. הסכם השילומים אינו מקים איפוא לניצולי השואה עילת תביעה אישית".
חרף קבלת הערעור ולאור הסכמת המדינה, נקבע כי סכומי הכסף, שכבר שולמו ל-218 התובעים, לא יוחזרו וייוותרו בידיהם.
ניתן היה לצפות שלאור קבלת ערעורה של המדינה ולאור הקביעה, שלפיה לילדי טהרן לא קמה עילת תביעה נגד המדינה, תידחה אף תביעתה של הקבוצה הנוספת. לא כך קרה. בחודש מאי השנה יצא תחת ידיה של השופטת פלפל פסק דין גם בתביעה זו. פלפל קיבלה את התביעה וחייבה את המדינה לשלם לכל אחד מחברי הקבוצה השנייה של התובעים 25 אלף שקל.
כך היא עשתה לאחר שהעלתה בפני בעלי הדין, ביוזמתה, את השאלה האם יש טעם להבחנה בין שתי קבוצות התובעים מתוך ילדי טהרן. היא שאלה האם טעמים פרוצדוראליים והעובדה שהמדובר בתביעה מאוחרת, יכולים להשפיע על מהות, צדק והעדר אפליה, כפי שאלה הוגדרו על-ידי בית המשפט העליון.
פלפל הייתה ערה לכך, שמשמעות פסק דינו של בית המשפט העליון, בקבלו את ערעור המדינה, הייתה זו, שלפיה לתובעים (גם בתביעה השנייה) כלל לא קמה עילת תביעה. "אם ניישם את הרציו הצר של ההלכה, אין מחלוקת שיש לדחות את התביעה השנייה הנוכחית", כך היא. ובכל זאת, היא לא דחתה את התביעה. פלפל ייחסה משמעות רבה לכך, שבמסגרת התביעה הראשונה הסכימה המדינה שלא לגבות בחזרה את 25 אלף השקלים, שהיא כבר שילמה לכל אחד מ-218 התובעים, מכוח פסק דינה הראשון.
לדידה, המדינה אמורה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה, ככלל, וכלפי המתדיינים עמה, בפרט. משהיא הסכימה שלא לגבות בחזרה את סכומי הכסף, שכבר שולמו, כאמור, במסגרת התביעה הראשונה, היא מנועה מלטעון שאין לעשות כן כלפי חלק נוסף של קבוצת ילדי טהרן, שתבע מאוחר יותר. "טענות מעין אלה תהיינה התנהלות שלא בתום-לב ובדרך מקובלת בפעילות המשפטית שלה", קבעה פלפל.
עיכוב ביצוע של פסק דין כספי
המדינה ערערה גם על פסק דינה זה של פלפל. לצד הערעור הגישה המדינה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בבקשתה היא הדגישה את סיכוייו הטובים של הערעור להתקבל. בנוגע לקושי, שעלול להיווצר בקבלתם בחזרה של סכומי כסף, שישולמו לפני הכרעה בערעור, הסתפקה המדינה בטענות כלליות. היא לא טענה ולא ניסתה לשכנע שבמקרה שהערעור יתקבל, לא יוכל תובע זה או אחר להשיב לידיה את 25 אלף השקלים, שישולמו לידיו.
בתגובתו לבקשה זו, אזכר עו"ד ויספלד, בא-כוחם של התובעים, את ההלכות הידועות בכגון דא.
והנה, תחת ידיו של אותו רובינשטיין, אשר קיבל את ערעורה של המדינה על פסק הדין הראשון, יצאה החלטה לאקונית, בזו הלשון "בנסיבות - נוכח תוצאתו המשפטית, להבדיל מן האופרטיבית בסופו של יום, של פסק הדין הקודם - יעוכב הביצוע; אך נוכח גילם של המשיבים יישמע התיק עד סוף אוקטובר 2014...".
מילים אחרות: דעתו של רובינשטיין אינה נוחה מקביעותיה של פלפל בפסק הדין השני. הוא סבור, ככל הנראה, שסיכויי הערעור עליו טובים. אך מה בנוגע להלכה המחייבת, שעל-פיה לשם עיכוב ביצועו של פסק דין כספי, אין די בסיכויים טובים לקבלת הערעור? האם אין כל משמעות לכך, שהמדינה כלל לא ניסתה לשכנע בכך, שנתבע זה או אחר לא יוכל להחזיר את הכסף? ומה עלה בגורלה של חובת ההנמקה, שבין היתר נועדה למנוע החלטות שרירותיות? (ע"א 7686/12; ע"א 4399/14).