ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
1. יש בנו פחד בסיסי עמוק שלא מדברים עליו. הוא מכרסם וצורב, והוא בדרך כלל לא מודע. זה הפחד מהחמצה. החמצה של החיים שלנו, של מה שהם יכלו להיות.
על המצע הזה קמה כבר לפני שנים בארה"ב מורשת רצינית של מנטורים, שסוחפים אחריהם רבים בדרך למצות יותר, הרבה יותר, מהפוטנציאל שלהם. ישראל היא, כרגיל, המוצב הקדמי של אמריקה. בהדרגה זה מתחיל לקרות גם פה. האזוטריה הופכת למיינסטרים. נוצרה כאן תעשייה צומחת של מנטורים שמצאו את הייעוד שלהם: הם ינסו להוביל אתכם בתוכנית סלולה להצבת יעדי שיא ומימושם בפרקטיקות מעשיות, ימריצו אתכם לגרום לדברים לקרות.
2. שנים למדתי פסיכולוגיה, המשכתי גם לקלינית. אחרי שבועיים ראשונים בלימודים כבר ידעתי שאני לא אותו אדם שהייתי כשנכנסתי. ספגתי תילי תילים של תיאוריות ומחקרים על התפתחות, למידה, אישיות וקוגניציה, זיכרון וגם פיזיולוגיה של המוח, אבל בכל השנים האלה לא נחשפתי למה שחווים בסדנאות. זה תדר אחר לגמרי, תדר של קבוצה, שזה קיצור דרך מטורף. זה בית ספר שמחבר בין אידיאות לחיי היומיום, אם תרצו, ריאקציה לאנליזה המתמשכת של הפסיכולוגיה.
3. זירת הסדנאות המבעבעת היא אחותה הצעירה של ספרות ההתפתחות העצמית, שגם היא מכוונת לשייף את תפיסת עולמך. אנשים עובדים שנים על אוטומט, פתאום מישהו מכניס להם סדר, מספר להם איך עובדת החשיבה שלהם, ושולח אותם חזרה למציאות עם תחושת 'וואו'. זה כנראה שווה להם הרבה כסף, אם להסתמך על מאות המיליונים שמתגלגלים בתעשייה הזו. לא פעם אפשר להתפלץ מהפופוליסטיות שלה, מהישירות נטולת העידון, במיוחד כשהיא עטופה חבילת מסחור כבדה. אתה נתקל ברטוריקה של רגש שמניעה אנשים, כשהיא מעורבבת במינונים כבדים של עיסוק בכסף. ואתה לא יודע איפה האחד נגמר ואיפה האחר מתחיל.
4. זה עולם הכופר בנוחות. כולם ידרשו ממך דבר אחד מרכזי: לצאת מאזור הנוחות שלך. צא, יא בטלן, תפסיק לרבוץ מול הטלוויזיה ולצפות שדבר נפלא וגדול פתאום ייפול עליך מלמעלה. יש שם חיים בחוץ, ואין לך מושג מה אתה יכול להשיג. אתה מפחד? כולנו מפחדים, אחי, בוא תיכנס בראבאק של הפחד. הוא יתפוגג לנגד עיניך. לא מאמין? בוא תנסה, תיכשל ועוד פעם תיכשל בדרך קדימה.
אז הלכתי והתייצבתי נכוחה מול הפחד שלי. באתי אליו ואמרתי: הנה אני, מה כבר תעשה לי? והוא באמת מאוד התרשם, וכשראה שאני מחויבת לתהליך, הזדחל לו משם החוצה עם הזנב בין הרגליים. זה היה תורי להתרשם.
5. אתה קולט שעד עכשיו התנהלת בעולם בתודעה חצי אפויה. עטוף בכרבולית, טרקת את עצמך בפני האפשרויות שאפילו לא הכרת. אתה יוצא למסע מרחיב תודעה, שיגרום לך לאמץ מבט ביקורתי מאוד על חייך. תהיה מוכן לסכנות, זה כר מרעה חסר גבולות.
המהפכה התודעתית הזו הולכת ותופסת תאוצה. גלריה של אנשים משודרגים צועדים לנגד עיניך ואתה מרגיש כזה אפס. באת להעצמה, והנה רק גילית כמה אתה לוזר. אתה לא יודע באמת מה יעדי השיא המרגשים של החיים שלך, אתה לא יודע את הכללים, אתה רוב הזמן מת מפחד, וממילא שבוי בהרגלים שליליים שלא מקדמים אותך.
אתה חייב להתעורר, חייב אנרגיה גבוהה. לחשוב שהתנהלת עד עכשיו בלי להבין שאנרגיה גבוהה מנצחת. ואיך אתה מרים אותה? בתנועה, בספורט. זה יכול להיות האקזיט שלך מחומרי ההרדמה שצרכת עד עכשיו. קח את עצמך בידיים. קום בחמש בבוקר ותתחיל לרוץ, פנתר. מה אתה מעביר בהילוך נמוך את החיים שלך? תרים הילוך, תקפיץ את הערך של עצמך, תכפיל את ההכנסות שלך. תכפיל אמרנו? מה איתך, באת לשחק? תרבע.
יש בחיים עוד כל כך הרבה ידיות שלא לחצת כדי לפתוח את הדלת הנכונה. כמו המשק, גם התודעה שלך עוברת תהליך הפרטה. שליטה מנטלית? זה הולך להיות הדבר שלך. תלמד איך להיות הצלף הכי מדויק ששירת בשוחות חזית התודעה. ואז מה קורה? תראה הרבה יותר משהצלחת לראות קודם.
הבעיה שזה ממכר. אם אתה בפנים, אתה רוצה עוד מהחומר, לעלות עוד רמה. זה הסופר אגו החדש של התרבות שלנו: ממש, בנאדם, ממש.
6. אבל מה הבעיה עם הרעיון הזה שהכול אפשרי? זה מתיישב עליך כמו ענן. אם הכול אפשרי, אז איך זה שאתה לא זז? זה הרי לא יזיז את עצמו. משעה שהכנסת לעצמך לראש שאתה לא מנצל שבריר מהפוטנציאל שלך, אתה נכנס למוד של חוסר מנוחה. אלוהים, כמה שאתה מחמיץ. הרי יכולת לצאת ולהופיע, ולכתוב את הספר שנשען על עבודת הדוקטורט המהפכנית, ולפתח סדרת טלוויזיה, ולהתאמן כל יום, ולהקים סטארט-אפ משלך. הכול אפשרי, זוכר? אתה נמחץ תחת נטל האפשרויות שהתגלו לך ומתמלא אשמה כבדה, איך אתה מעז לקרקע את טייס הקרב שבך.
אתה רואה את האנשים המשודרגים, תוצרי פס הייצור בעידן ה'הכול אפשרי אז למה שלא תזיז את התחת כבר'. הם, אנשי הבולימיה של המימוש, חיים בפוקוס במציאות דחוסה על סטרואידים, כל כך ממושמעים בדרך להפוך לגרסה הרבה יותר טובה של עצמם. מה שעשתה לי סדנה אחת, אמר לי ידיד, לא עשו לי שנים של טיפולים פסיכולוגיים ותרופות נגד דיכאון ואפילו סמים.
7. כמה מפתה להפסיק להיות זרים למוחנו. רוב האנשים מעולם לא שאלו את עצמם את השאלה מה הם באמת רוצים, ואיך הם הולכים להשיג את זה. זה יכול היה לעבוד בשבילם, אבל לא אחרי שגילו שאפשר לחיות בעצימות גבוהה.
כמו שזה נראה כרגע, התנהלות בלי פתק עם יעדי שיא בכיס היא צורת חיים בסכנת הכחדה. כדי להשיג אותם אתה צריך להיות מוכן להתאמץ הרבה יותר, להתנער מכל מה שחשבת שהוא החיים שלך, אבל רק התחזה לחיים. בהתחלה זה לא ייראה לך נוח, כי זה באמת לא. אבל הסיפוק מקופל בתהליך הגדילה, בגילוי שלאימון וחזרתיות יש כוח. עוד ביס קטן ועוד אחד, עד שנוצר אפקט מצטבר דרמטי.
נכון שהפרקטיקה הזו לא יכולה להיות תחליף להבנה עמוקה של ה'עצמי', אבל לפעמים היא הכי אפקטיבית. אתה יוצא עם בוסט מטורף של אנרגיה באוקטן גבוה, מחודד, מגורה. אורזים לך חלומות עם הרבה מאוד תקווה, הושט היד וגע בם. אכן היינו כחולמים, אבל למי יש זמן. צריך להתעורר מוקדם, לתת עבודה באימון בוקר.
vered-r@globes.co.il