צביקה יחזקאלי / צילום: דור מלכה
"אללה איסלם", יום ג' 21:00, ערוץ 10
שידורים חוזרים של תוכניות אקטואליה הם בדרך-כלל פחות מעניינים. לא הפעם. הסדרה "אללה איסלם" הרשימה כבר בעת שידורה הראשון, ובאופן מוזר היא מרשימה יותר עכשיו.
לו אני משרד החוץ הישראלי, אפשר שהייתי רוכש את הסדרה הזאת להפצה בקרב השגרירויות באירופה שמכנות את מבצע "צוק איתן" בשם המפורש "טבח", כשהן מגלגלות את המילה "מאסקר" על הלשון, כאילו הייתה מעדן ילדות נשכח מבית אבא.
אפשר להבין את שנאת ישראל החדשה של האירופים: אף אחד לא אוהב להודות שהבעיה היא אצלו - שיש"ע זה כאן, שעבור האיסלם הקיצוני, ישראל היא רק מוצב בדרך, כשהמטרה היא השתלטות על אירופה. השתלטות דרך האמונה הדתית היוקדת, דרך סירוב להכיר בחוקיה של מדינתם החדשה, דרך רחמה של האישה המוסלמית.
מה שמדהים בסדרה הזאת של צבי יחזקאלי, מעבר ל"הסתערבות" המושלמת שלו, היא שהוא חושף, אולי אפילו בלי שנתכוון לכך, את העובדה שאוזלת-היד של השלטונות להכיר בבעיה, לא כל שכן להתמודד איתה, השאירה ואקום שאליו נשאב הימין הקיצוני באירופה. אצל יחזקאלי זה מתבטא בתמונות ובראיונות. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, זה התבטא גם בקלפיות.
ההתחלה איטית, עם סיפורם של מהגרים עיראקים, משפחת פליטים שהיגרה לשבדיה. ההמשך, המוצלח יותר, לוקח אותנו כבר למראות שלא ייאמנו מבלגיה, מאנגליה ומצרפת.
ייתכן מאוד שלו האירופים היו רואים את הסדרה הזאת, הם היו מפסיקים לעשות "מערביזציה" של הסכסוך ומתחילות להבין שיש להם עסק עם אנשים שמערכת ההפעלה שלהם שונה ומנוגדת להגיון המערבי.
בעצם, מה לנו להלין עליהם כשגם אצלנו נפל האסימון קצת מאוחר. מזל שלא מאוחר מדי.
■ ציון: 9