קצינים חיילי צבא קבע חיילים צהל לוחמים צה''ל רובים / צלם: רויטרס
אנחנו נכנסים לשבוע החמישי של הלחימה. הוא בא ברצף לשלושת השבועות של חיפושים נמרצים אחרי שלושת הנערים החטופים שנרצחו. קצה המבצע (מלחמה, ליתר דיוק) אינו נראה באופק. ככל שישראל תתנגד להסדר או להסדרה, ויש היגיון בהתנגדות זו, היא תצטרך להקדיש כוחות גדולים יותר להמשך הלחימה ולהגנה על הדרום.
כבר הרבה זמן לא היינו נתונים ללחימה מן הסוג הזה, שמתרחשת בשלושת הממדים הידועים: אוויר, ים וקרקע, ואפילו במה שקרוי התווך התת-קרקעי. זאת מלחמה. עכשיו עלולה להתפתח מלחמת-התשה, מין מציאות נמשכת והולכת של ירי פה ושם, של נפגעים חלילה, ובעיקר של דאגה מן ההפתעה, שלא ציפינו לה.
בעול העיקרי נושאים חיילי הסדיר. לישראל צבא חובה גדול, מהגדולים בעולם המערבי, שמצליח בדרך-כלל לטפל בגבול המאוד ארוך שלנו. ב"צוק איתן" כבר לא היה בו די, וריכוז חיילי הסדיר בדרום, הביא לגיוס מאסיבי של עשרות-אלפי אנשי מילואים, אשר בחלקם תיגברו את חיילי הסדיר ובחלקם תפסו את מקומם באזורים אחרים.
בעת האחרונה אני מבקר אצל המשפחות השכולות. זהו מסע כואב אל פניה המגוונות והמיוסרות של ישראל. האנשים הצעירים שנפלו בחזית עזה הותירו אחריהם סיפורי חיים מרגשים וכאב עצום. כולם היו מצויים בחלק הראשון, ההתחלתי של חייהם. הספיקו לעשות מעט מאוד וטוו חלומות נפלאים לעתידם. המחויבות של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית לנופלים ולחבריהם היא מוחלטת. בזכותם נחלצנו מאסון גדול שהיה מתרחש במוקדם או במאוחר וממלחמה שהייתה פורצת במקום ובזמן שלא ציפינו להם.
מחוץ לבתי האבלים, ברחובות ערינו ובמרחק קצר מאוד משטחי הכינוס ומהכוחות הפרוסים בעזה, מתנהלת שיגרת חיים. זה טוב. אמנם מתחת לפני השטח יש דאגות וחששות, אבל הציבור ככלל מתגבר ומוכיח את מה שאנחנו נוהגים לכנות - חוסן. אבל השאלה הגדולה שאני שואל את עצמי לילה לילה - באותו מעבר חד מן הבית האבל אל הרחוב או בביקורים החטופים בדרום - מה העתיד שמצפה בישראל לאנשים הצעירים האלה שלחמו למעננו? לאן אנו לוקחים אותם?
מלחמת הדרום תסתיים בעוד שבועות או חודשים, רמת הכוננות תרד, וניתן יהיה לפזר את הכוח הגדול הזה. אנשי המילואים יחזרו לבתיהם והחיילים לפעילותם השוטפת. האם נתנו את דעתנו כיצד לפצות אותם על הפרק האחרון והטרי הזה בחייהם? מה אנחנו הולכים לעשות למענם?
חיילים שחוזרים מן המלחמה הם אנשים אחרים. לוחמים שחזרו ממלחמת יום הכיפורים הובילו מהפכה גדולה בחייה של המדינה, עד למהפך פוליטי שהפיל את מפלגת המערך והעלה את הליכוד. החיילים שחזרו ממלחמת לבנון הראשונה (יוני 1982-יוני 1985) פתחו במחאה גדולה, אשר בסופו של דבר הוציאה אותנו משם. לוחמי מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, כפו על שר הביטחון והרמטכ"ל (עמיר פרץ ודן חלוץ) לפרוש מתפקידם. על רקע זה אני צופה כי החיילים יתבעו ובצדק, כי ישראל תציע להם לצד המלחמה, שסכנת נפשות בצידה, גם חיים מלאים ושלמים.
מובן שהתשובה המיידית היא - שלום. כך נהוג לומר אחרי המלחמות, והשירים שלנו יודעים לבטא זאת. אבל כמי שנכווה כבר בכמה וכמה מלחמות, אני יודע שלא כולן מסתיימות בשלום, ואפילו לא בהסדר מדיני, וכמו שאומרים במקומותינו, עם זה אי אפשר לקנות בסופר וגם לא לרכוש דירה.
המחאה החברתית של קיץ 2011, רק לפני שלוש שנים, לימדה אותנו כי התסיסה קיימת, ונדרש רק זיק כדי להצית אותה. אם יתברר לאנשים הללו כי אין למנהיגיהם חזון וכי הכול חזר לקדמותו, תהיה פה צעקה גדולה, ובצדק. הם ידרשו את מה שמגיע להם - יוקר-מחיה סביר, אפשרויות לחינוך ותעסוקה, דיור בר-השגה, איכות חיים. אבל הם יגלו כי בנושאים האלה לא חלה עדיין מהפכה אמיתית. איכשהו ראש הממשלה בנימין נתניהו תמרן את מסקנות ועדת טרכטנברג, שהתאדו מאז, ומעמד הביניים, שממנו באו רוב החיילים, ממשיך לשאת בנטל.
להיטיב עם הלוחמים - לא רק במילים יפות
את המצב הזה צריך עכשיו לשנות. יש למצוא דרכים להיטיב קודם כול ובעיקר עם הלוחמים של קיץ 2014. זוהי אמנם קבוצה גדולה מאוד, אבל ברורה וידועה שיש לזכותה בנקודת-פתיחה חדשה. הם ראויים לכך. זאת אחריותה של הממשלה, ששלחה אותם אל הקרב, שחייבת להכין תוכנית לאומית מיוחדת שמיועדת בראש ובראשונה לחיילים שלחמו, בעיקר הסדירים אבל גם חיילי המילואים שחיזקו אותם.
תוכנית, שתקנה להם למשל, שנת לימודים חינם נוספת באוניברסיטה, הטבות ממשיות בדיור (לדוגמה, דיור ציבורי שבו המדינה יכולה להכתיב את המחיר). אפשר להעניק למעמד של "חייל משוחרר" שיניים של ממש, ולא רק מילים יפות.
את התוכנית הזאת, להטבות ללוחמים, צריך לעגן בתקציב שנת 2015, ולהקצות לה משאבים של ממש. להחריג אותה מהתקציבים השוטפים ומהתוכניות הקיימות, ולקבוע שמקבליה יהיו אך ורק החיילים הללו.
ישראל התמחתה בהנחת מכשולים בדרכו של כל רעיון חדש כמעט. בדרך-כלל מזעיקים את מבקר המדינה מימין ואת היועץ המשפטי לממשלה משמאל, וכך נוצרת התנגדות שמונעת החרגה כזאת, או שמיד מוסיפים עליה קבוצות נוספות מחשש לאי-שוויון. אבל במקרה הזה, הדברים נחרצים ואפשר לדלג מעל המכשולים הללו. בישראל ממהרים לשכוח ביום שאחרי. כשם שמחבקים בחוזקה בעת מצוקה, כך מרפים ומפנים גב ביום שאחרי. את הדפים בהיסטוריה שלנו אנחנו הופכים מהר, מהר מדיי.
אם אמנם תצא ישראל מן המערכה הזאת עם תקופת שקט ארוכה וביטחון יחסי בדרום, זה יהיה קודם כול בזכותם. אם ישראל לא תכיר בכך ולא תוקיר אותם - תבוא המהפכה הבאה.
הכותב, ח"כ מטעם מפלגת העבודה, הוא סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון