צוק איתן / צילום: רויטרס
עוד מעט, כאשר קולות המלחמה יידומו, יישמעו כאן קולות של תרועות ניצחון וקולות של הלקאה עצמית. עוד מעט, תישלף תמונת הניצחון שהייתה או לא הייתה, ובעוד קולותיהם של גנרלים ופוליטיקאים מכל צבעי הקשת הפוליטית ימשיכו להתנפל עלינו תחת כל עץ רענן - הרשו לי להשמיע את קולו הבודד של רב"ט במילואים, שאת דרגתו קיבל אחרי שירות מילואים רב-שנים בגבול הצפון, ושמעיד על עצמו כי "הנשק האישי שלי כרב"ט מוסמך, הוא רק שכל ישר ופשוט".
הינה שבע הערות ראשוניות, עוד לפני המבול הגדול, אשר יציף את המסכים ומיקרופונים:
1. חיילי צה"ל. ולנו היה נדמה שהדור הולך ופוחת. טעינו. איזה דור נפלא של לוחמים צמח לנגד עינינו המשתאות. דור חדש של לוחמים נועזים. דור שלישי ורביעי שהניח בצד את הלפטופ, האייפון והאייפד, אותם מכשירים "מקוללים" שבכל ימות השנה שיתקו כל שיח בין אנשים ובמיוחד בין הורים לבנים.
השילוב הזה ושיתוף-הפעולה, של ילדי הפריפריות מכל עדות ישראל, בני הקיבוצים והמושבים, בחורי הכיפות הסרוגות, והעירונים - הביאו לחיבור נפלא של חיילים בריאים בנפשם ומשוחררים מהמתחים החברתיים והעדתיים של אבותיהם.
שדרת הפיקוד, החל ממפקד-הפלוגה (המ"פ) ועד מפקד-החטיבה (המח"ט), הצמיחה לנו דור של מפקדים נועזים ובעיקר צנועים. והצניעות מתחילה מהראש. מהרמטכ"ל בני גנץ. הצבא הזה ביצע את מה שהוטל עליו בשלמות ובמסירות. הוא שבר לחמאס את העצמות. לא פחות ולא יותר. כי בראש הצבא עומד רמטכ"ל צנוע, שעובד לפי הספרים. לא פחות ולא יותר.
2. הרמטכ"ל בני גנץ. בני גנץ הוא רמטכ"ל צנוע וישר. איש משרי הממשלה לא חשש לרגע שדיווחיו אינם דיווחי אמת. זה לא המקרה של הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ושל האלוף אריאל (אריק) שרון. אני בטוח וסומך שלנוכח ההתלהמות של חלק ניכר מהציבור, החושב שיש לחסל מהשורש את חמאס - גנץ מבין שזה הבל-הבלים. שהוא מבין, כי ארגון טרור רצחני הסוגד למוות ולא לחיים, אי אפשר להשמיד ולחסל, וכי תחתיו יקומו לנו טרוריסטים-אויבים גרועים יותר.
כרב"ט במילואים, גנץ מצטייר בעיניי כרמטכ"ל המבקש לעבור את הכביש בשלום. לא יותר ולא פחות. אם כן, מדוע למרות העובדה שריסקנו לחמאס את הצורה - נדמה לי שאנחנו מאוכזבים?
אני חושב, שאם חמאס היה חוטף מכת-חשמל אשר הייתה גורמת לנו להחסיר פעימה, מכה שהייתה מבליטה את העובדה שלרגע אחד לא הפסקנו לחשוב מחוץ לקופסה, כי אז היינו מרגישים הרבה יותר טוב. ובמלחמה הזאת, זה לא קרה. לא נעים להודות, אבל אין לו את זה, לגנץ. אחרי הכול הוא בן-אדם. ואני הייתי רוצה שהוא יהיה גם קצת פרא-אדם. אבל אם הוא יהיה פרא-אדם, הוא לא יהיה גנץ.
3. האלוף, יואב גלנט. אין לי מושג מתי ונגד מי תהיה המלחמה הבאה. אבל תארו לכם מה יקרה אם החיזבאללה יהיו אלה אשר יחליטו יום אחד שהגיע הזמן לצאת מהבונקרים, מהמנהרות, ולהתקיף אותנו. אני לא רוצה להלך אימים ולחשוב מה יחכה לנו. אבוי לנו, אם גם אז נחליט לעבור את הכביש בשלום. לכן, חייבים להעמיד בראש הצבא מפקד יוצא דופן, תחבולן יוצא מן הכלל, שמהרגע הראשון, החיזבאללה יקללו את יומם. גם רב"ט פשוט כמוני מבין, שהרמטכ"לים הבאים לא יכולים להיות רק בחורים "טובים", אלא גם ובעיקר "קילרים". אני מציע, אפוא, לשמור על יואב גלנט כרמטכ"ל רזרבי.
4. ראש הממשלה בנימין (ביבי) נתניהו. אומרים שבנימין (ביבי) נתניהו הוא איש חלש. אם כן, במלחמה הזאת, כוחו היה בחולשתו. איזה מזל שהוא עמד בראש, ובחולשתו כי רבה, לא נכנע למתלהמים ולחמומי-המוח. איזה מזל, שביבי, עבד נרצע לסקרים, הלך נגד הזרם ונגד הסקרים, והיה ראש ממשלה שקול שהיה מוכן לסכן אפילו את כיסאו.
5. הגנרלים האלופים במיל'. בהתחלה הם ריתקו אותנו, אחר-כך, הם התחילו לדקלם את עצמם לדעת. ובכל זאת, אחדים מהם נתגלו שוב ושוב כאנשים מרתקים וחכמים. שישה מהם מצאו חן בעיניי במיוחד: האלופים (במיל') עמוס ידלין, ישראל זיו, יואב גלנט, איתן בן-אליהו, אילן בירן, ועידו נחושתן. חשבתי בליבי שיש להוציא להם צו 8; שהיינו נראים אחרת אם ששת האנשים המוכשרים, הבהירים והאנליטיים האלה, היו מתנדבים (בשכר) לעמוד בראש כמה מערכות במדינה והיו מכניסים סדר לחיינו. תארו לכם, אם הם היו עומדים בראש מערכות כמו ביטוח לאומי, רשות מקרקעי ישראל או מכהנים כמנכ"לים של משרדים חשובים.
6. השר נפתלי בנט וגם השר אביגדור ליברמן. גם אם אין לנו ציפיות גדולות מהפוליטיקאים שלנו, שרי הקבינט נפתלי בנט וגם אביגדור ליברמן שברו במלחמה הזאת את כל הכלים. ברצותם להתכונן כבר עכשיו לבחירות הבאות - לא היו להם כמעט גבולות, והכול היה כשר כדי להשיג את מבוקשם. זה מתלהם וזה מדליף, זה מסית והשני נוהג כגזען, ושניהם יחד מצפצפים על סמכותו של ראש הממשלה.
האחד, חלול, שטוח וילדותי; והשני, אמנם יותר חכם, אבל מתנהג כמו בריון שכונתי חסר מעצורים. במדינה מתוקנת עם ראש ממשלה סמכותי, שניהם היו עפים מהממשלה כמו טיל. בכל מקרה, אני מקווה שבשש אחרי המלחמה, יותר ויותר בוחרים יבהירו להם, שאנחנו לא כל-כך מטומטמים כפי שהם חושבים.
7. השר עמיר פרץ. השר עמיר פרץ הוא הקינוח שלי במלחמה הזאת. תארו לעצמכם איך הייתה נראית המלחמה בלי כיפת-ברזל. אבל לא על כיפת-ברזל רציתי לדבר, אלא על המדינאי שמאחוריה. מדינאי אמיץ ויוצא דופן, שעוד בצעירותו, לפני עשרות שנים, בהיותו ראש עיירת עולים שכוחת אל, שדרות, השמיע קולות בזכות השלום. מזל שבריונים לא סקלו אותו אז באבנים, כי אם כן, לא הייתה לנו היום כיפת-ברזל. עמיר פרץ, הוא הקינוח שלי, ואני מחכה ליום שהוא ועוד רבים וטובים כמוהו ימציאו לנו את כיפת השלום.