השיח הכלכלי בעקבות מבצע "צוק אילת" מעלה כמה סוגיות שיש לתת עליהן את הדעת. התנאים המקרו-כלכליים הנוכחיים שונים מאלו שהיו בתום מבצע "עמוד ענן" (בנובמבר 2012) ובמלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006), ולכן הקביעה כאילו המשק הישראלי יכיל בקלות יחסית גם את מבצע "צוק איתן" עלולה להתברר כקלות-דעת. נוסף לכך שתנאי המשק שונים גם ההשלכות ארוכות-הטווח עקב המבצע עלולות להיות שונות מבעבר. המדיניות הכלכלית הרצויה בעקבות "צוק איתן" תלויה במידה רבה בהערכה אם מדובר באירוע בעל השלכות קצרות-טווח, גם אם נדרשים מיליארדי שקלים לחידוש מלאי התחמושת ולפיצוי כספי לעסקים שנפגעו, או שמא מדובר בהשלכות ארוכות-טווח.
מבחינת עזה והחמאס - הגילוי המשמעותי הראשון של מבצע "צוק איתן" הוא הצבא שבנתה מדינת עזה בדרומה של ישראל. לא ניתן לדבר עוד במונחים של חוליות מחבלים. זהו צבא של ממש. ההיערכות הנדרשת של צה"ל בגבול עזה והצבת מכשולים בפני מנהרות יחייבו משאבים לא זניחים. יש טעם בתביעה ממערכת הביטחון להתייעל כדי לפנות משאבים לצרכים חדשים אלו. עם זאת, נראה כי האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות הלוחמה לא תספק רוח גבית להתייעלות, כך שמערכת הביטחון תזכה לתקציבים נוספים. כדי לממן זאת, יידרשו מסים נוספים ו/או קיצוץ בתשתיות החברתיות שיפגעו בקצב הצמיחה במשק.
הגילוי השני המשמעותי הוא האתגר הבינלאומי שהעמיד החמאס למדינת ישראל. כדי להגן על אנשיו, החמאס ירה מתוך מתחמים אזרחיים והציב את צה"ל בפני בחירה בין שתי רעות חולות. צה"ל נאלץ לבחור בין חוסר תגובה לבין פגיעה באנשי החמאס, שכרוכה, באופן בלתי נמנע, בהרג אזרחים חפים מפשע. על-פי התוצאות נראה שהפעם צה"ל הפעיל עוצמה רבה יותר כדי להגן על חיי הלוחמים, גם במחיר פגיעה חריפה יותר באזרחים. אולם הזירה הבינלאומית אינה מוכנה לסבול פגיעה רחבת-היקף באזרחים מצד מדינה כמו ישראל המשולבת בעולם הגלובלי, גם אם היא נעשית במסגרת של מלחמה צודקת.
אמנם קשה להעריך את המחיר של מדיניות כזו בזירה הבינלאומית, אבל ריבוי סבבי הלחימה בשנים האחרונות יצרו אפקט מצטבר שמגדיל את הסיכון לקשריה הכלכליים של ישראל עם העולם. מימוש הסיכון הזה, אפילו באופן חלקי, צפוי להשפיע לרעה על קצב הצמיחה ארוך-הטווח של ישראל.
מבחינת המשק הישראלי - התנאים שבהם פוגש סיום מבצע "צוק איתן" את המשק הם שונים. בשנים האחרונות התפתחה בשוק הדיור בועת נדל"ן שמחכה לסיכה שתוציא ממנה את האוויר. מחירי הדיור עברו מזמן את הסף שנתמך על-ידי התנאים הכלכליים, גם לדעת כלכלני קרן-המטבע-הבינלאומית. הסכנה להתפוגגות הבועה בשוק הנדל"ן הלכה וגדלה עוד טרם סבב הלחימה האחרון, ככל שנראה היה שהמשק גולש להאטה. המפגש של הסיכה עם הבועה ייראה בבירור באופק אם יתממשו החששות להשמנת תקציב הביטחון ולפגיעה ביצוא. הבעיה היא, שירידה בלתי מבוקרת במחירי הדירות עלולה להכניס את שוק הנדל"ן למיתון, שימשוך אחריו את כל המשק.
החשש מפני הבאות נובע גם מחולשתו של משרד האוצר. שר האוצר יאיר לפיד גילה בשנה האחרונה שהוא נקלע לצרה. התברר לו שמשרד האוצר אינו המקום המתאים לקדם את הקריירה הפוליטית האישית לעבר כיסא ראש הממשלה. בעקבות כך, החליט לפיד להתפטר דה-פקטו מתפקידו כשר אוצר. הוא נוהג בפועל יותר כ"שר הוצאה", ורושם צ'קים שמנים גם לטובת תוכניות משוללות היגיון, כמו "מע"מ אפס" על דירות. כתוצאה מכך, תקציב המדינה נמצא בגירעון גדול מדי יחסית למשק שקרוב לתעסוקה מלאה. קצב הצמיחה של השנים האחרונות לא נוצל כדי להגיע לגירעון נמוך המאפשר יכולת תמרון במקרה של שינוי דרמטי במצב הביטחוני ו/או הידרדרות של הפעילות הכלכלית.
בשל הרפיון במשרד האוצר, ההאטה הכלכלית יחד עם הלחץ להגדלת תקציב הביטחון עלולים לדחוף את הגירעון התקציבי לגבהים דלילי חמצן, ולהגביל את יכולת הפעולה של הממשלה למתן את הירידה בפעילות הכלכלית בלי להסתכן באי-יציבות פיננסית.
השינויים שקרו כאן באחרונה מחייבים הערכה מחדש של המדיניות הכלכלית הרצויה לשנים הקרובות, ובמיוחד ביחס לגודלו של הגירעון. הגדלת יעד הגירעון לשנת 2015 ואילך, משיקולים פוליטיים, עלולה לערער את יציבות המשק. פיזור התחייבויות והצהרות אופטימיות מעידים כי משרד האוצר הנוכחי אינו ער לסכנה המתקרבת.
הכותב הוא ראש בית-ספר פדרמן למדיניות ציבורית ולממשל באוניברסיטה העברית, ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה