צוק איתן / צילום: רויטרס
מאז השתלטות החמאס על רצועת עזה, כלכלת הרצועה מבוססת על שני ענפי "יצוא" עיקריים: סעד ומתן שירותי טרור. כדי להמשיך ולממן את פעילותו, החמאס זקוק פעם בכמה שנים לסבב לחימה עם ישראל אשר בסופו הוא יכול לשווק את "ניצחונו" הצבאי למממני הטרור ואת מסכנות התושבים למממני הסעד באשר הם.
בזבוז של מיליארד דולר
כדי לשנות את הדינמיקה בין רצועת עזה לישראל, יש צורך לשנות את התמריצים הכלכליים של תושבי הרצועה. תפיסה זו טמונה בבסיס הצעת ממשלת ישראל ל"פירוז תמורת שיקום". היות שהצעה זו תלויה גם בשיתוף-פעולה מצד החמאס, אפשר להניח כי הסיכוי למימושה אינו גדול.
ישראל יכולה לשנות את התמריצים של תושבי הרצועה, אם תמקד את מאמציה במישור הדיפלומטי - לביטול מנגנון הסעד והחלפתו במנגנון כלכלי. צינור הסעד המרכזי ברצועה הוא סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, אונר"א.
תקציב אונר"א, שמגיע ברובו מארה"ב, מקנדה ומהאיחוד האירופי, הוא כמיליארד דולר בשנה. עם מדינות התורמות צריכה ישראל לדון ולשתף פעולה כדי להחליף את מנגנון הסעד של אונר"א במנגנון כלכלי אחר.
לשקם את כלכלת עזה
זה אבסורד שישראל פינתה את ההתנחלויות מרצועת עזה ונתנה לפלשתינאים את רוב הסמממנים של שלטון עצמי מצד אחד, ומצד שני, אותם פלשתינאים נותרים מוגדרים בשיח הבינלאומי כפליטים הזקוקים לסיוע.
במיליארדים הרבים שהוציא אונר"א לפעילות הסעד שלו עד כה, ניתן היה כבר להקים בעזה משק כלכלי, שיהווה משקל-נגד למדינות המממנות את הטרור. אם היו בעזה מספיק מפעלים ומקומות עבודה אזרחיים, שמספקים תעסוקה תמורת שכר, גם כוחם של ארגוני צדקה דתיים רדיקליים היה נחלש.
תוצאות מנגנון הפעולה של אונר"א מגלה כי הוא לא קידם את תושבי הרצועה במאומה, וגם לא הניע אותם לעבר קיום כלכלי בכבוד. ב-50 השנה האחרונות הסעד של אונר"א רק הנציח את מצב תושבי עזה, את מצוקתם, ולמעשה - את הסעד עצמו. בכך, הארגון גם דן את תושבי הרצועה להזדקקות לסעד נוסף, אשר מגיע מגורמי צדקה דתיים-רדיקליים ומגורמי טרור.
אונר"א מנציחה את הפליטות, במקום לקדם בעזה מציאות של שגשוג כלכלי.
כדי לייצר אלטרנטיבה אמיתית לאונר"א, מדינת ישראל צריכה לשלם מכיסה. עליה לעמוד בראש קואליציית "מדינות-תורמות", ולהציע בעצמה מימון בהיקף של מאות-מיליוני דולרים לארגון חדש, גוף שיחליף את אונר"א. המטרה של הארגון החדש תהיה לפעול לפיתוחה הכלכלי של עזה.
הכסף יושקע רק בפרויקטים בעלי תוכן אזרחי מובהק. הארגון יממן גם בנייה של תשתיות מים, חשמל ודיור, אבל יתמקד ויתמוך בעיקר ביצירת מקומות עבודה בענפים שהשימוש הטכנולוגי שלהם אזרחי, כמו חקלאות וטקסטיל.
גז תמורת שלום אזורי
ישראל רגילה להיות בצד שדורש סיוע. גם לנו, כמדינה, יש היסטוריה של גיוס תרומות ומענקים. אפילו היום, תוך כדי מהלך המבצע הנוכחי, ביקשנו מארה"ב 250 מיליון דולר עבור כיפת-ברזל.
עלות מבצע "צוק איתן" והנזקים הנלווים שלו מוערכים ב-10-12 מיליארד שקל. נכון, אפשר לטעון כי "עניי עירך קודמים" ולכן צריך לדחות הרעיון של לתת עזרה כלכלית לעזה.
אבל הוצאת אונר"א מרצועת עזה הוא אינטרס עליון של ישראל. לסילוק הגוף הזה יש חשיבות ביטחונית שצריך לשלם עליה מחיר כלכלי. ולכן, מתוך עמדת חוזק, אנחנו צריכים להציע ולשלם מתקציב המדינה שלנו חלק מהכסף הדרוש לסילוק ארגון הסעד הזה מעזה.
התרומה הישראלית לפיתוח עזה יכולה להיות נדבך בשיתוף-פעולה כלכלי אזורי. למשל, הקונים הטבעיים של מאגרי הגז שלנו הם ירדן, מצריים וטורקיה.
ישראל יכולה לקשור בשיח הדיפלומטי בין עידוד וחיזוק הסחר עם שכנותיה לבין תרומתה לעזה. זאת, אם ישראל תשכיל לקשור בין היקף הסיוע לעזה לשיעור התמלוגים שהיא מקבלת מיצוא הגז שמופק ממאגריה.
הכותב הוא דוקטור לכלכלה ומחבר הספר TOC Thinking