צוקרברג איתן / צילום: רויטרס ומתוך הפייסבוק והטוויטר
אצל אלמוג בוקר, כתב ערוץ 10 בדרום, האסימון נפל כשבועיים לאחר תחילת המבצע. "היה לי עמוד פייסבוק ציבורי, שהמערכת של חדשות 10 פתחה די מזמן לכל הכתבים, אבל לא השתמשתי בו יותר מדי", הוא מספר, "עד שבמהלך האירועים נחשפתי לסיטואציה שיצרה אצלי מועקה מאוד גדולה, סיפור שלא יכולתי לפרוק בשידור, והחלטתי להשתמש בעמוד הזה".
בוקר סיפר לעוקביו על מפגש בבית החולים שנגע ללבו באופן מיוחד. הוא סייע לבחורה שלא הכיר, אותה פגש במקום, לאתר את חברה, קצין בגולני שנפצע בעזה, ולאחר מכן התקשה לתפקד במשך רגעים ארוכים. "זאת הייתה הפעם הראשונה בשבועיים האלה שהתפרקתי", כתב.
כשסיים לשתף הוא יצא מהעמוד והמשיך הלאה. את מה שקרה לאחר זמן קצר הוא ודאי לא צפה. "פתאום מתקשרים אליי חברים ואומרים לי 'יש לך פיגוע פייסבוק בעמוד'. בדרך-כלל הייתי מקבל 30-40 לייקים על פוסט, במקרים קיצוניים זה הגיע ל-100 אולי 200, וכאן תוך 3-4 שעות היו 10,000 לייקים ומאות תגובות ושיתופים. זה שינה אצלי משהו בתפיסה. ידעתי שפייסבוק הוא כלי חזק, אבל כנראה שלא הבנתי עד כמה".
ואכן, אם מחפשים מה מסמל בהיבט התקשורתי את מבצע "צוק איתן", מלבד בוקר עצמו, כתב שטח מן השורה שהפך לסמי-טאלנט ("אנשים כל הזמן אומרים לי שאני המרגיע הלאומי") - נראה שהתשובה היא יחסי הגומלין החדשים, שנוצרו בין הרשתות החברתיות לכלי התקשורת המסורתיים.
כך, מצד אחד, הפכו הרשתות הללו למעין שופר לרגשות הציבור, שטעונים למדי בעת מלחמה, והשפיעו במידה כזאת או אחרת על התנהלותם של הכתבים והמגישים, ומצד אחר חלחלו אל תוך השידור הממוסד, בעוד העיתונאים עצמם יוצאים מרצונם אל שדה המערכה ונחשפים שם לשיח הציבור על כל גווניו.
פידבק כאן ועכשיו
"הבנתי בשנים האחרונות שכל הקהל הזה של בני 30, אפילו 35, הוא קהל שלא צופה במהדורת החדשות, בטח לא בזמנים של שגרה", מספר אלון בן-דוד ((@alonbd, הפרשן הצבאי הוותיק של חדשות 10, שמתחזק עמודי טוויטר ופייסבוק פעילים למדי, במיוחד בחודשיים האחרונים. "יש פה בעצם דור שלם שאני מפספס, וככה אני יכול להגיע אליו. אני גם דואג לשים שם הפניות לדברים שאני עושה בטלוויזיה, ואם על-ידי זה אני מרוויח אותם גם במסך, הרווחתי פעמיים".
הכתב הפוליטי של חדשות 2, עמית סגל (@amit_segal), גם הוא בעל חשבון טוויטר ערני ביותר ועמוד פייסבוק אשר לו יותר מ-45 אלף עוקבים, מצביע על נקודה נוספת שמושכת אותו ואת רבים מעמיתיו ("בחודשים האחרונים הצטרפו לטוויטר 10 אנשים אצלנו בערוץ") לרשתות החברתיות: "אחת הסיבות המרכזיות היא פסיכולוגית", הוא אומר. "תחשוב על כתב או פרשן שיושב באולפן של ערוץ 2. אתה יושב שם, אין אף אחד מולך חוץ מהמגיש כי אפילו המצלמות הן אוטומטיות, ואז אתה אומר מה שאתה אומר, יוצא החוצה והתחושה שיש לך, שהיא כמובן מוטעית, היא שאף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע ואף אחד לא מגיב. לעומת זאת, בטוויטר ובפייסבוק, גם אם בפועל יש שם הרבה פחות קהל, תקבל הרבה יותר פידבק ובאופן מיידי".
גל ברגר(@galberger) , הכתב לענייני ערבים של קול ישראל, שבניגוד לבן-דוד ולסגל נשאב לטוויטר רק בתקופה האחרונה ("אני טירון טוויטר"), מדבר עליו כמעט באותה התלהבות שבה פרסם בו אינספור ציוצים במהלך ימי המבצע. "אני מכה על חטא שלא נפתחתי לזה קודם", הוא אומר, "אבל הנה, מי אמר שאין הישגים למבצע. לפני אירוע החטיפה היו לי בערך 800 עוקבים, ומאז התחלתי לעדכן בקצב גבוה והמספר עלה בערך פי 6.5. שכנעתי גם הרבה חבר'ה ברדיו וגם כתבים אחרים לענייני ערבים להיכנס לזה. אני עושה את זה בהתלהבות כזאת שאנשים כבר מתחילים לשאול אותי, גם אשתי, אם אני מקבל כסף מטוויטר".
- אם לא כסף מטוויטר אז מה בעצם אתה מרוויח מזה? הרי יש לך את הבמה בקול ישראל.
"קודם כל, אנחנו עובדים ברדיו בחצאי שעות, יש מהדורה או מבזק בכל חצי שעה. אם מגיע אליי משהו בעשר ועשרה, בייחוד כשכולם רודפים אחרי מידע, אז אני לא צריך לחכות לעשר וחצי ויכול להוציא את זה מיד. וזה גם מאפשר לי יותר גמישות בהצגת המידע. בקול ישראל, לפחות במהדורה, אני אוציא מידע מאוד מעונב וקר, חדשותי נטו. בטוויטר אני יכול להוסיף איזו הערה, איזה סייג".
"הקסם של טוויטר, מעל לכל, זה שהוא מאפשר להגיד דברים שאי-אפשר להגיד בטלוויזיה", מסכם סגל. "יש דברים שפחות מתאימים למדיום הטלוויזיוני ויותר מתאימים למדיום חברתי כזה. צריך לזכור שבמיוחד בישראל השיח בטוויטר הוא קצת אשליה. מדובר במעגל מצומצם יחסית של עיתונאים, פוליטיקאים, דוברים, אנשי פרסום. זה לא הקהל הגדול של פייסבוק, אלא יותר סוג של פסטיבל אילת לתקשורת שאף פעם לא נגמר".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"