טאייפ ארדואן / צילום: רויטרס
כאשר עמד נשיא טורקיה הנבחר, ראש הממשלה רג'יפ-טאיפ ארדואן, על מרפסת מטה מפלגת הצדק והפיתוח באנקרה מול רבבות התומכים, שחלקם באו בכוחות עצמם ואחרים הובאו לשם באוטובוסים מאורגנים כדי להריע לו, הוא השלים את המהלך הפורמלי שסימן אותו רשמית כאיש החזק בטורקיה.
כאשר הוביל ארדואן את המפלגה האסלאמית לפני 12 שנים לניצחונה הראשון, הציבה לעצמה הממשלה שהקים מטרות-על אסטרטגיות - לעקר את הצבא מסמכויות-היתר שניכס לעצמו בחוקה, בתוקף היותו מגן החילוניות, ולהשיב לטורקיה את השפעתה האזורית, ההשפעה שאבדה לה מאז הובסה האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה. את הפשטת הצבא מסמכויות-היתר השיג באמצעות תהליך הקבלה לאיחוד האירופי, ואת ההשפעה האזורית ביקש לקדם באמצעות שני מנופים שלובים זה בזה - שגשוג כלכלי ומעורבות מדינית באמצעות דיפלומטיה פרואקטיבית.
ארדואן פעל, יחד עם שר החוץ שמינה, הפרופסור למדעי המדינה אחמט דווטאוגלו, שלפני כן היה יועץ מדיני בכיר, לטוויית מארג קשרים מדיניים רחב הרבה יותר מזה שהחזיקה טורקיה, שבתחילת המילניום הייתה אמנם חברה בכירה בנאט*ו, אך נטולת השפעה מדינית ודיפלומטית, וגם שרויה בעיצומו של משבר כלכלי מתמשך וקיטוב חברתי עמוק.
המדיניות האזורית שגיבש דווטאוגלו תחת הכותרת *אפס בעיות עם השכנים* כשלה אמנם, וציניקנים בטורקיה כינו אותה *אפס שכנים בלי בעיות*; אך הכלכלה הטורקית פרחה ללא קשר לקריסת השאיפות האזוריות של ארדואן. תוך שנים ספורות הפכה טורקיה לחברה מוערכת במועדון 20 הכלכלות הגדולות בעולם ה-ג*י-20. בשנה שעברה עלתה כלכלת טורקיה מהמקום ה-20 למקום ה-16, וארדואן הציב לעצמו מטרה - להוביל את הכלכלה הטורקית למיקום מכובד יותר, בעשירייה הראשונה, עד שנת 2023.
כמה נתונים על טורקיה: שיעור האינפלציה בשנת 2002, כשנבחר ארדואן לראשונה, היה 47.2%, שיעורה ב-2013 צנח ל-7.49%. התוצר-המקומי-הגולמי לנפש היה בשנת 2002 3,403 דולר ארה*ב, ובמחצית הראשונה של 2014 הוא זינק ל-11,737 דולר. במשך תריסר השנים שהוא בשלטון צמח בטורקיה מעמד-ביניים, בעיקר מקרב האוכלוסיות המסורתיות, שקודם לכן הודרו על-ידי הממסד החילוני-צבאי.
ארדואן בנה שיכונים לאנשי הכפר שעברו לעיר כדי לקחת חלק בשגשוג הכלכלי. הוא חידש ובנה תשתיות ברחבי המדינה, סלל כבישים מודרניים וקידם תחבורה ציבורית יעילה. החודש הוא חנך רכבת מהירה בין איסטנבול, המטרופולין הגדולה, לאנקרה הבירה. בעיצומה של מערכת הבחירות הניח אבן-פינה לנמל התעופה הגדול בעולם שיוקם באיסטנבול; והעבודות לבניית גשר שלישי מעל הבוספורוס, מיצר המים שמפריד בין אסיה לאירופה, מתקדמות בקצב. עם זאת, חלום הקבלה לאיחוד האירופי שהיה פרויקט הדגל בימיו הראשונים בשלטון, נמצא בהקפאה עמוקה.
השגשוג הכלכלי העניק לארדואן אהדה רבה, ובכל מערכת בחירות הוא הגדיל עוד יותר את כוחה של מפלגתו בפרלמנט באנקרה, שם מובטח לו רוב מוחלט ובטוח. אך ההצלחה עלתה לו לראש, ובהיעדר אופוזיציה אפקטיבית ארדואן הפך לריכוזי יותר ויותר, נטול עכבות.
ישנה את החוקה ויעביר את הסמכויות לבית הנשיא
את המחאה החברתית שפרצה במהומות גזי במאי 2013 הוא החניק באלימות רבה. כשנודע על שערוריות השחיתות שדבקו תחילה במקורביו ובהמשך גם בו עצמו, הוא פיטר מיד את השרים החשודים. באותה נשימה גם "שיחרר" את החוקרים מתפקידם, ובהמשך אפילו החליף את השופטים.
בתקנון המפלגה, שניסח בעצמו לפני שנבחר בפעם הראשונה, התחייב ארדואן כי לא יעמיד את עצמו לבחירות לראשות הממשלה יותר משלוש תקופות כהונה. אבל כשהגבולות בין רצונו הפרטי לבין המדינה מיטשטשים, לא איש כמוהו יוותר. אם הבטיח שלא להתמודד לראשות ממשלה, הוא יכול להתמודד לנשיאות, ואם תפקיד הנשיא הוא סמלי בעיקרו, הוא כבר ישנה את החוקה ויעביר את סמכויות השלטון מלשכת ראש הממשלה לבית הנשיא. שיטת הממשל בטורקיה, הכריז האיש, תשונה מפרלמנטרית לנשיאותית, ובמילים אחרות לשיטת ממשל ארדואנית.
אלא שמהומות גזי שינו קצת את התוכניות, לפי שעה לפחות. ארדואן נאלץ להסתמך על נאמנותם של חברי המפלגה, שמאפשרים לו באופן חריג נדיר ולא קונסטיטוציוני בעליל, להיות גם נשיא נבחר וגם ראש ממשלה. השלב הבא בתוכנית הארדואנית היא להפקיד את ראשות הממשלה בידי נאמן שינהל את ענייני המדינה על-פי הנחיותיו.
המטרה שהציב לעצמו ארדואן במערכת הבחירות הייתה להימנע מסיבוב שני ומפער משמעותי. מסע הבחירות שניהל היה מתלהם וארסי נגד כל מתנגדיו. את התקיפות הישראליות בעזה הוא ניצל, כדרכו, כדי להלהיב את תומכיו בעצרות המוניות שהזכירו ימים אפלים. שיאי ההסתה שהציב, הפכו ליעד בר-השגה למקורביו, שהחרו-החזיקו אחריו. למרות הקמפיין האגרסיבי שניהל ארדואן בעודו ראש ממשלה וכל משאבי המדינה בידיו, הוא קיבל בסופו של דבר 51.8% מקולות המצביעים. ניצחון ברור אך נמוך משמעותית מציפיותיו.
ארדואן חושב שהוא טורקיה, אך מסתבר שלא כל טורקיה היא ארדואן. האם הוא יידע למתן את התנהלותו ולהיות, כפי שהתחייב בנאום הניצחון, הנשיא של כולם? ספק רב.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 2