לאלו שאינם מדברים סינית, נגלה כי פירוש צמד המילים צ'יין צ'יונג הוא כיפת-ברזל. ולמה כדאי לנו לדעת סינית, כי התרחיש הוא שבעוד 20 שנה, בשנת 2035, נצטרך לרכוש את המערכות הצבאיות ההגנתיות וההתקפיות של ישראל בסין. על פניו זה נשמע היום הזוי. הרי התעשיות הטכנולוגיות-ביטחוניות הישראליות הן מהמתקדמות בעולם. הרי אנחנו יצרנו את הפתרונות המופלאים - כיפת-ברזל ליירוט רקטות, מעיל-רוח המציל שריונרים מפגיעות טילי נ"ט, וגם את "מעשה-מרכבה" ביצירת הטנק המתקדם מרכבה-סימן-4. כולם חוד-חנית שאי-אפשר לזלזל בהם.
ולמרות כל אלה, ואף שאיני מפחית מייחודן ומנפלאות עשייתן של התעשיות הביטחוניות הישראליות, שאני אישית בשר מבשרן, צר לי לבשר שאנו עומדים לפני נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מצוק איתן ונישא לתחתיות.
אני ממליץ לכל אותם פרשנים מלומדים אשר יושבים באולפני החדשות וגומרים את ההלל על מערכת כיפת-ברזל, להתחיל לשייף את הסינית שלהם. כי מ-2035, הם יצטרכו להגיד כיפת-ברזל בסינית, כי ישראל תצטרך לרכוש מסין את המערכות הצבאיות ההגנתיות וההתקפיות שלה, כולל צ'יין-צ'יונג, כיפת-ברזל.
הסיבה העיקרית לכך אינה המוח היהודי שנחלש וגם לא בריחת המוחות לכסף הגדול בחו"ל. הסיבה היא פשוטה - הרבה פחות ישראלים עם השכלה וידע טכנולוגי-הנדסי בעוד שני עשורים.
מאחורי כל פיתוח טכנולוגי מוצלח, ביטחוני ואזרחי, עומדים המהנדסים. מהנדסי מכונות, מהנדסי תוכנה, מהנדסי אלקטרוניקה, פיזיקה ואופטיקה, מהנדסי מנועים ועוד ועוד. הם מפתחים את הרעיונות, בודקים היתכנות, מוצאים פתרונות לאתגרים הטכנולוגיים, ומביאים אותם לידי מימוש. הבעיה היא, שכבר היום, בישראל של 2014, מספר הסטודנטים הלומדים הנדסה, בכל התחומים, הולך ומצטמק. וזו אינה מהמורה שנתית שתתאזן בקרוב. עיון מעמיק בנתונים נוספים, מציב בפנינו תמונה מדאיגה עוד יותר: בני-הנוער מצביעים ברגליים וכך הולכים ומצטמצמים הנערים והנערות, שיש להם גישה, רצון ופוטנציאל לעסוק בהנדסה ובטכנולוגיה. פחות ופחות תיכוניסטים לומדים בבתי-הספר מדעים מדויקים, ולפיכך אינם מקבלים כלים לעסוק בתחומי ההנדסה והטכנולוגיה המתקדמת.
ממחקר של מכון סאלד עולה כי רק ב-1 מכל 3 תיכונים קיימת מגמת פיזיקה, וכי הסיבות להתדרדרות במספר הלומדים מדעים מדויקים הן - מיעוט מורים (פחות מאלף מורים בארץ מלמדים את המקצוע, ורובם עומדים לקראת פרישה); וכן אי-רצון של תלמידים להתמודד עם הקושי בחומר הנלמד ועם אחוז הנשירה הגבוה.
וישנם עוד נתונים מדאיגים: אחוזי התלמידים הניגשים לחמש יחידות לימוד במקצועות המדעים המדויקים, הולך ופוחת מדי שנה. הישגי התלמידים הישראלים ביסודי ובתיכון, במקצועות אלו במבחני פיז"ה הם מהנמוכים במדינות ה-OECD. הנתונים מוכיחים, כי לדור העתיד שלנו יש יותר רצון ויכולת להיות משפטנים ו/או בעלי תואר במדעי הרוח, וכך הולך ומצטמצם מאוד מספר התלמידים שבכוחם להיות בעתיד שותפים או מובילים בתחומי ההנדסה המגוונים בכלל, ובטכנולוגיה הביטחונית המתקדמת בפרט.
"ההלם ההנדסי" הזה מחייב אותנו להבין שבדיוק משם צריך לנבוע גם הפתרון, ועליו להתחיל ממערכת החינוך כבר בגיל היסודי והעל-יסודי. המדינה והמשרדים הרלבנטיים צריכים להשקיע משאבים כספיים ואנושיים רבים, כבר היום, ליצירת מערך כולל, אשר יעודד, ינגיש ויקרב את התחומים הללו לנוער וימזער את הרעד והשיתוק האוחז בהם למראה בעיה פיזיקלית.
את המילה האחרונה בתחום הטאבלטים והסמארטפונים המתקדמים הבאים נוכל תמיד לייבא בשקט מסין. אבל למקרה שהשלום המיוחל על כולנו לא יגיע כל-כך מהר, כדאי שאת הפיתוחים ההנדסיים והטכנולוגיים בשדה המערכה והביטחון שלנו בכלל, נשאיר בידיים הבטוחות והמיומנות שלנו.
הכותב, לשעבר בכיר בתעשייה האווירית, הוא ראש המחלקה להנדסת מכונות ב'עזריאלי - מכללה אקדמית להנדסה ירושלים'