בפסק דין תקדימי קבע בית המשפט המחוזי כי יש להכיר בתוקפו של חוזה חכירה שנערך בין רמ"י לתובע, חרף העובדה שבסופו של דבר לא נחתם החוזה על ידי התובע, לאור גמירות הדעת שהייתה בין הצדדים בעת מסירת הקרקע. בית המשפט ביקר את רמ"י על ניסיונה להתנער מהחוזה עשרות שנים לאחר אותה גמירות דעת ולאור העובדה שהתובע מעבד את הקרקע במשך עשרות שנים ורמ"י מעולם לא דרשה ממנו להשיב את הקרקע.
בשנות ה-60 נתנה רשות מקרקעי ישראל את הסכמתה להחכיר שטח של מאות דונמים לתושבי פרדס חנה, ולצורך כך הקימו המועמדים לקבלת השטח, אגודה שיתופית חקלאית בשם "נחלות". חברי האגודה נשאו בעלויות פינוי הקרקע עם הסוכנות היהודית ורמ"י. התובע היה חבר באגודה מיום היווסדה ומעבד שטח של כ-14.85 דונם מזה כ-50 שנה.
בהמשך, רמ"י הוציאה החלטה להחתים את חברי האגודה על חוזי חכירה אישיים, בין היתר גם עבור התובע. התובע זומן למשרדי רמ"י על מנת לחתום על חוזה חכירה, עבור שלושת החלקות שהחזיק, ואולם, כשהגיע לשם לא נמצא ההסכם.
בעקבות טרגדיה אישית ומשפחתית שקרתה בסמוך לאחר מכן, נשכח הדבר מלבו של התובע ולא היה ער לעובדה שאין בידו חוזה חתום, בעוד כל חברי האגודה האחרים חתמו על חוזה.
בשנים האחרונות, בעקבות סדר שעשה בנו של התובע בחלקות המוחזקות על ידי אביו, לא נמצא החוזה. בעקבות כך פנה התובע לרמ"י לחתום עמה על ההסכם. רמ"י סירבה לבקשה וטענה כי היום אינה יכולה להחכיר את השטח לתובע וחל עליה חוק המכרזים וכן טענה לגבי חלקה אחת מתוך השלושה שהינה בייעוד תעשייתי, לא ניתן על פי החלטות רמ"י להשכיר לייעוד חקלאי.
התובע הגיש תביעה לחייב את רמ"י לחתום על הסכם חכירה. מתוך כתב ההגנה של רמ"י נודע לתובע שבמשרדי רמ"י קיים חוזה מוכן לחתימה.
בפסק דין תקדימי וחשוב קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה מפי כב' השופטת יעל וילנר כי לאור התנהלות הצדדים במשך השנים הרבות, מתוך אומד דעת הצדדים שעולה באופן ברור מן הכתובים ומהתנהגותם, יש להכיר בתוקפו של החוזה שנערך בין רמ"י לתובע, חרף העובדה שבסופו של דבר לא נחתם החוזה בין הצדדים.
בית המשפט קיבל את טענות התובע בעניין וקבע כי התנאים הנדרשים לצורך השתכללותו של חוזה, שהינם גמירות דעת ומסוימות, התקיימו, כפי שעולה מטיוטת החוזה שהייתה מוכנה לחתימה וזהה לחוזים שנחתמו עם חקלאיים אחרים, וכן מהחלטות רמ"י שתקבלו בעניין שמעידים על גמירות דעת, כאשר החוזה בא רק לעגן הסכמות שהיו קיימות כבר קודם לכן.
כמו כן למד זאת בית המשפט מהתנהגות הצדדים במשך השנים, כאשר הוכח על ידי מומחה לפענוח תצ"א כי השטח היה מעובד לאורך כל השנים, ומצד שני רמ"י לא דרשה מהתובע מעולם לפנות את השטח ולבטל את החוזה.
בית המשפט הוסיף וקיבל את טענת התובע והסתמך בפסק דינו על ההלכה שנקבעה בע"א 692/86 בוטובסקי נ' גת, שם נקבע שהיעדר חתימת הצדדים על חוזה, אין בו כדי לקבוע שהסכמות הצדדים לא השתכללו כבר.
כמו כן קיבל בית המשפט את טענת התובע כי על רמ"י כרשות מנהלית חלה חובת תום לב מוגברת והתנערותה מהחוזה אינה עולה בקנה אחד עם דרישת ההגינות הנדרשת מרשות ציבורית, במיוחד על רקע כך שרמ"י חתמה על חוזים מול כלל חברי האגודה, ועתה היא מבקשת להתנער מהתחייבותה כלפי התובע.
יצוין כי התובע הוסיף להעלות טיעונים בעניין חובתה של רמ"י להחכיר היום את חלקות העיבוד, כולל את השטח בייעוד תעשייתי על רקע היות השטח מעובד על ידו במשך כל השנים, ועל רקע כך שאין מניעה גם כיום להחכיר שטח בייעוד שונה לצורך שימוש חקלאי עד למימוש התב"ע. ואולם בית המשפט קבע שהוא אינו נדרש לסוגיות אלה, לאחר שכבר הכריע כי יש תוקף לחוזה משנות ה-70, ועל כן, נקודת הזמן בה יש לבדוק את חוקיות החוזה, היא באותה מועד, כאשר אין חולק שבמועד זה לא הייתה שום בעיה חוקית.
פסק הדין הינו חשוב ותקדימי לא רק בגלל שניתן תוקף להסכם ללא חתימתו, אלא בכך שיש להכיר בתקיפות חוזה למפרע, גם אם נוהלי רמ"י השתנו במהלך השנים והיום לא ניתן להחכיר קרקע לחקלאות בשטחים בעלי ייעוד לא חקלאי.
משרד עו"ד גד שטילמן שייצג את התובע, עוסק בדיני אגודות שיתופיות ורשות מקרקעי ישראל