לימודי הנדסה ביו-רפואית בטכניון / צילום: One Frame
קודם כול, תירגעו. אבולה הוא נגיף מפחיד מאין כמוהו, וההתפרצות האחרונה באפריקה מעוררת מחשבות על גבול האפוקליפטיות, אבל ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו, לא מודאג במיוחד.
"אני לא שולל את האפשרות שחולה אבולה או שניים יגיעו לישראל, אבל יש לכך סבירות נמוכה", הוא אומר. "מוקד המגיפה הוא בארצות שאין בהן הרבה ישראלים, והתחילו כבר לנקוט אמצעים מאוד משמעותיים כדי לבדוק את האנשים שיוצאים משם. אם אתה שואל אותי אם אני חושב שהסיפור הזה מאיים עלינו, אז אני בהחלט חושב שלא".
מה גורם לו להיות כל-כך בטוח? בעיקר העובדה שאבולה - בניגוד לווירוסים בסרטי האסונות - עובר דרך מים, מזון והפרשות, ולא דרך האוויר. "צריך ממש להתאמץ לא לשמור על כללים מאוד פשוטים כדי להידבק במחלה", הוא אומר.
איש לא באמת הצליח להדביר את האבולה מאז גילויה של האבולה לפני כמעט ארבעה עשורים, אולם היא נשארה במידה רבה תחת שליטה. מפעם לפעם היו מתרחשות התפרצויות מקומיות שהרגו כמה מאות בני אדם לכל היותר; הממשלות וארגוני הבריאות הבינלאומיים היו מנסים ככל יכולתם לבודד את החולים, לחנך את האוכלוסייה להעלות את רמת ההיגיינה שלה, וההתפרצות הייתה שוככת מעצמה.
ההתפרצות הנוכחית שמשתוללת בגינאה, בסיירה ליאון ובליבריה, ככל הנראה החלה כמו הקודמות: עטלפים שנשאו את הווירוס נגסו בפירות; את הפירות האלה אכלו בני אדם או חיות משק שאת בשרן אכלו בני אדם מאוחר יותר. על-פי דיווח של סוכנות רויטרס מתחילת השבוע, בן האנוש שממנו החלה ההתפרצות הנוכחית היה פעוט בן שנה מכפר קטן בגינאה, סמוך לגבול סיירה ליאון. הפעוט מת בדצמבר האחרון לאחר שסבל מחום גבוה ומשלשולים במשך ארבעה ימים; אמו ואחותו בת השלוש נדבקו ממנו ומתו גם הן. במהלך הלוויית סבתו של הילד חודש לאחר מכן, ושל מיילדת בכפר בפברואר, נדבקו כפי הנראה גם תושבים אחרים.
בשלב ההוא - שלושה חודשים לפני שהוכרז רשמית על התפרצות הנגיף - איש לא קישר בין המקרים, ומשום כך לא ננקטו אמצעי זהירות כלשהם. יש להניח שאם רופאים מקומיים או זרים היו מודעים לכל המקרים ולתסמינים הזהים שמהם סבלו החולים, לא היה הווירוס מתפשט לעוד ועוד קהילות וחוצה גבולות מדינתיים. עד כה דווח על כאלף בני אדם שמתו מהמחלה וכ-1,700 שחלו בה. שיעור התמותה עומד על כ-64% - מספרים דומים מאוד לאלה שתועדו בהתפרצויות קודמות.
אפשר לשרוד את זה
"הזמן הממוצע מהידבקות בווירוס ועד הופעת התסמינים הוא שמונה עד עשרה ימים, אבל זה יכול להגיע גם עד 21 ימים", אומר פרופ' גרוטו. "המחלה מתחילה בדרך כלל עם חום, כאבי שרירים, שיעול ואז היא עשויה להידרדר לדימומים - דימום מתחת לעור, דימום בעיניים, במערכת העיכול וכו'. בשלב הזה היא הופכת למסכנת חיים כי היא גורמת לקריסת מערכות. דימום לתוך הריאות לא מאפשר להן לפעול. אם האדם לא מטופל, זה יכול לקחת בין יום לארבעה ימים. באבולה יש משהו מאוד מפחיד כי החולים בה הרבה פעמים מדממים ובגלל זה, אני מניח, עשו עליה סרטים, אבל יש מחלות שאם היו התפרצויות שלהן הייתי הרבה יותר מודאג".
נכון לעכשיו, ולמרות ניסויים שונים שנמצאים עדיין בתהליכים, אין טיפול ספציפי כלשהו נגד אבולה או חיסון שמונע את ההידבקות בווירוס. עם זאת, שני אמריקאים שנדבקו טופלו לאחרונה בתרופה הניסיונית Zmapp והפכו לראשונים בעולם שקיבלו אותה. מצבם של השניים השתפר בצורה ניכרת בתוך שעה, אולם כיוון שהטיפול ניתן רק לשניהם, אין להסיק מכך על יעילותו. עם זאת, יש מקום לאופטימיות: ניסויים ב-Zmapp שנערכו בקופים הניבו תוצאות טובות.
במדינות שבהן קיימים שירותי בריאות טובים, ישנן דרכים אחרות לטפל בחולים: עם זיהויו של אדם שנדבק באבולה, יש להעניק לו קודם כול טיפול תומך - מתן נוזלים, אנטיביוטיקה לטיפול בזיהומים שנובעים מהמחלה, טסיות דם למניעת דימום ושירותי טיפול נמרץ.
"למרות שלמחלה אין ממש תרופה, עדיין בהחלט ניתן להציל חיים באמצעות טיפול תומך משמעותי", אומר פרופסור גרוטו. עם זאת, הוא אומר, התפרצויות נעצרות עקב הקפדה על כללי היגיינה שמונעים את ההידבקות מלכתחילה: שמירה על הגיינה גבוהה, הימנעות מאכילת בשר באזורים שבהם המגיפה משתוללת, טיהור מקומות שבהם שהו חולים ושריפת כל חפץ או בגד שבא עמם במגע. "בנוסף לכל הדברים הללו, מה שארגון הבריאות העולמי עושה עכשיו זה להטיל סגר על אזורים מסוימים ובידוד אנשים חולים ואנשים שבאו עמם במגע".
התפרצויות מהסוג הפסיכולוגי
בהתאם להנחיות ארגון הבריאות העולמי, ממשלות ליבריה, סיירה ליאון וגינאה מנסות בכל כוחן להעלות את המודעות למחלה ובמקביל מבודדות אזורים או בתים שבהם יש חשד לחולים. על-פי כל הדיווחים, בשבועות האחרונים ישנה בריחה גדולה של תושבים מפוחדים מכפרים, וחיי היומיום בערים הגדולות בשלוש המדינות פחות או יותר שותקו. שווקים נסגרו, אירועים בוטלו, בתים שנחשבו "נגועים" ננטשו, וכו'.
לרוע המזל, המדיניות שנאכפת באמצעות המשטרה והצבא לא תמיד יעילה. מסיבות שקשורות לקשיי משילות עתיקי יומין במדינות אפריקה, לא תמיד אזורים נגועים נסגרים כראוי ולא תמיד התושבים נשמעים להוראות הרשויות. הפחד מהמחלה גורם גם להתפרצויות מהסוג הפסיכולוגי: אייל רייכין מארגון רופאים ללא גבולות דיווח למשל על כך ששבטים מסוימים באזור גינאה, תוקפים בחניתות ובחצים את אנשי ארגוני הסיוע וממאנים לשתף עמם פעולה. הם מאמינים בכל מאודם שהאבולה היא כלי של האדם הלבן במלחמתו הזדונית נגד תושבי היבשת.
