גלעד ארדן / צילום: קובי גדעון - לע"מ
בעוד ששוק הטלוויזיה הישראלי מתעסק בפירוק הערוץ הציבורי ובשאלות על שרידותם של שני ערוצים מסחריים, מגיע אלינו מהעתיד, כאילו במכונת זמן, ד"ר עמית שכטר על צוותו.
שכטר, בדוח הראשוני שהגיש, מבקש מאיתנו להרים את הראש מהסבך היומיומי והמיושן של השוק הישראלי ולהביט על האופן שבו הוא ייראה מחר. זה יהיה עתיד עם צופים אחרים, עם אפשרות צפייה אחרות ומשתנות - ולא רק הקופסה בסלון. יהיו עוד ועוד כוחות שירצו לספק שירותי תוכן מכל צינור אפשרי.
ערוצי ברודקאסט, אלה שדנים היום על המעבר העתידי שלהם לרישיונות, כבר לא יהיו הסיפור המרכזי, והרגולציה המיושנת שיש היום בישראל, סביב סעיפיה שמתקוטטים ללא הרף, תהפוך לפריט ארכיאולוגי.
האמירה של שכטר וצוותו ברורה וחד-משמעית: לפתוח ולהביא לליברליזציה מקסימלית של שירותי התוכן בישראל. להפסיק לפחד מהתוכן כל-כך ולנסות לרסן אותו ללא הרף.
הציבור הישראלי, שהוא מתקדם טכנולוגית מרוב הקהלים בעולם, צריך לקבל שירותי תוכן מהירים, זולים ויעילים, ובעיקר ראוי שיהיו לו אפשרויות בחירה. למי שיספק לו אותם צריכים להיות התנאים המקסימליים כדי לאפשר לו לקבל זאת.
הביאו בשורה
המבנה הרגולטורי שמסיר כל אחריות רגולטורית (חוץ מבעיות אקוטיות) מספקי תוכן חדשים שיגיעו, הוא לא פחות מנועז במדינה כמו שלנו, שבה לא נותנים לערוץ לנשום שעה באוויר ללא מכבש של פיקוח.
מאז שנכנס שר התקשורת גלעד ארדן לתפקידו, הוא כבר הספיק להקים כמה וכמה ועדות. היו כאלה שלעגו לו על כך. ועדת שכטר, שמצטרפת לוועדת לנדס שיבולה כבר מתחיל לצמוח לכדי מציאות בשטח, נותנת נופח חדש לרעיון המייאש של הקמת הוועדות והמסמוס שמגיע אחריהן.
אם בוועדה יושבים האנשים הנכונים, בעלי ידע ורצון מדויקים, אם היא מוקמת בדיוק כשצריך שהיא תקום ולא שנים אחר-כך, ואם עומד מאחורי הכוח הפוליטי בעל המוטיבציה והפעלתנות הנכונה - היא יכולה לנפק רעיונות מרתקים ואפילו חדשניים ברמה העולמית.
מאז מארס 2014 ישבה הוועדה לפעמים יום אחר יום, שעות על גבי שעות, קראה כל מחקר וניתוח מהעולם וריאיינה כל מי שיש לו אינטרס או תחושה קלושה באשר לשוק המדיה הישראלי.
במקום להיזהר על גבם שלהם או להימנע מלדרוך על נקודות תורפה פוליטיות (כמו ועדות מגוחכות קודמות), אנשי הוועדה - ובהם פרופ' שמואל ליימן-וילציג, ד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ, ד"ר דליה זליקוביץ', ד"ר גלי עינב, אייל מלובן, עו"ד דורלי אלמגור, הרצל מקוב, עופר שני ואיתי אייגס - הביאו בשורה.
בניגוד לשידור הציבורי, שם הייתה רוח גבית ערה מכיוון הציבור, והגוף שבמרכז העניינים היה חבוט מדי כדי לתת מלחמה ראויה, כאן - כשממול עומדים גופים מסחריים בעלי ממון והשפעה - המלחמה עשויה להיות חריפה יותר.
המבחן הסופי יהיה כמובן מבחן היישום, והוא מוטל על כתפיו של ארדן. נדמה שהוא יכול לעשות זאת.