רשות המסים מצהירה פעם אחר פעם שהיא רודפת אחרי הכסף הלא מדווח, ההון השחור, הנישומים המעלימים ועוד, ומשקיעה משאבים רבים כדי שכולם ישלמו את המס המגיע למדינה. ואולם, מתברר כי באמצעות ההתנהלות היומיומית שלה היא עצמה גורמת להפסד של לא מעט כסף לקופה הציבורית, כאשר היא בוחרת, כדרך קבע, להוציא לנישומים שומות מס סמוך ואף לאחר תקופת ההתיישנות.
כך עולה מפסק דין שניתן בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי מרכז, במסגרתו נקבע כי חלה התיישנות על שומת מס שהוציא פקיד שומה נתניה, בהיקף של מאות אלפי שקלים. זאת, מאחר שפקיד השומה שיגר את השומה לנישום לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
לאור קביעה זו, בית המשפט לא דן כלל במחלוקת בין הצדדים בנוגע לשיעור המס - האם הנישום חב כ-500 אלף שקל או כ-800 אלף שקל לרשות המס, בגין הכנסה ממימוש האופציות ומכירת המניות.
בהחלטה לבטל את השומה, מתח השופט ד"ר אחיקם סטולר ביקורת על רשות המסים, תוך שהוא מציין: "אינני יכול להימנע ממתיחת ביקורת על התנהלות פקיד השומה, שעניינה הוצאת צווים בשעות האחרונות סמוך לתום תקופת ההתיישנות. מדיניות זו של הליכה על הסף גורמת לבזבוז זמן ומשאבים יקרים, הן של הצדדים והן של בית המשפט, ותוצאתם בכל מקרה של ספק צריכה לפעול לטובת הנישום וכנגד רשויות המס".
פסק הדין עסק בערעורו של רן דביר, באמצעות עורכי הדין דרור יצחק ונאור יפת, על שומה שהוצאה לו בגין ההכנסה ממימוש האופציות ומכירת המניות, שהוקצו לו ונמכרו ב-2006.
לטענת דביר, השומה התיישנה מאחר שהוא הגיש את דוח 2006 לפקיד השומה בדצמבר 2007, ולפיכך המועד האחרון להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה הוא עד דצמבר 2010 - 3 שנים מתום שנת המס שבה הוגש הדוח, אך השומה הוצאה לו לאחר מועד זה.
מנגד, פקיד שומה נתניה טען כי לטענת ההתיישנות אין כל אחיזה בעובדות, שכן הוכח בבירור כי מפקח המס הפקיד למשלוח בדואר רשום את נימוקי השומה, כמו גם את חישוב המס בתאריך 29.12.10 - במסגרת התקופה להוצאת השומה, ובכך סיים המפקח במועד את פעולתו בהוצאת השומה ושיגורה בדואר. במילים אחרות, בכך השלים המפקח את "הפעלת סמכויותיו" במלואן במסגרת המועד הקבוע בדין, ואף עצר את מרוץ ההתיישנות.
נישום בחוסר ודאות
בית המשפט דחה את טענות רשות המסים, וקבע כי "האירוע שעוצר את מרוץ ההתיישנות הוא כאשר השומה לפי מיטב השפיטה מועברת לידיעת הנישום".
השופט ד"ר סטולר הבהיר כי הרציונל בקביעה זו הוא הפסקת מצב חוסר הוודאות בו נתון הנישום, כיוון שעד להעברת השומה, הנישום נמצא במצב של חוסר ודאות.
"לא ניתן לומר בשום פנים ואופן ששומה שנמצאת בבית הדואר או בדרכה מבית הדואר לנישום וטרם נמסרה לו, היא שומה שהועברה לידיעת הנישום", כתב השופט, תוך שהוא קובע כי במצב דברים זה הנישום לא ידע שהשומה המתייחסת אליו הופקדה בדואר, והוא נמצא עדיין במצב של חוסר ודאות.
לפיכך, נקבע כי דביר הוכיח שעד ליום 31 לדצמבר 2010 השומה לפי מיטב השפיטה לא הועברה לידיעתו, ו"כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות צריך פקיד השומה להראות שהשומה הועברה למערער לפני המועד הקבוע".
בית המשפט אף מתח ביקורת, כאמור, על הנוהג של רשות המסים לשלוח שומות בסמוך או לאחר תום תקופת ההתיישנות, והזכיר לרשות המסים את דברי השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא העליון, בפסיקה קודמת, שהבהירה כי מדיניות ההליכה על הסף צריכה לפעול לטובת הנישום וכנגד רשות המסים, ובלשונה: "נראה שגם לאחר שהדברים נכתבו שוב ושוב המשיך פקיד שומה 'ללכת על הקצה', כך שכעת קיימת, לטענתו, משמעות כספית ניכרת להחלת ההלכה באותם תיקים בהם הוא פעל ללא שימת לב לדברי הביקורת. אכן, אילו היה פקיד שומה קשוב לביקורת והיה הוא נוקט באותו אמצעי זהירות כה פשוט של הקדמת משלוח החלטותיו, ממילא לא הייתה מתעוררת מחלוקת בכל אותם תיקים".