תרופות/ איור: תמיר שפר
פרולוג | אנטומיה של גיהינום
"שוו בנפשכם את דיבורו של המדוכא: חזרתי ומונוטוני. בשל חוסר היכולת ליצור רצף, המשפט נקטע, מכלה כוחותיו, נעצר. אפילו צירופי המילים אינם מצליחים להתנסח. מקצב חזרתי ומלודיה מונוטונית משתלטים על הרצפים הלוגיים הקטועים והופכים אותם לתיאורים מייגעים, חוזרים ונשנים, כפייתיים. בסופו של דבר, כאשר מגיע תורה של המוזיקליות הדלה הזו לכלות את כוחותיה, או פשוט, כשמרוב שתיקה אין היא מצליחה להתבסס, עושה רושם שיחד עם ההבעה במילים משעה המלנכולי כל יצירה של מחשבה, בעודו שוקע בריק של הא-סימבוליה או במלאות היתר של כאוס רעיוני בלתי ניתן לארגון"
(ז'וליה קריסטבה, "שמש שחורה". תרגום: קרן שמש, הוצאת רסלינג)
הרבה מאוד ישראלים משכילים משוכנעים שהם סובלים מדיכאון קליני וצורכים תרופות פסיכיאטריות במינונים כאלה ואחרים. סוג של בון טון שאומר: אני מדוכא, משמע אני יצירתי. אבל, בפרפראזה על אמירה נודעת, ישנם אנשים שמדברים על דיכאון ואינם יודעים על מה הם מדברים, וישנם כאלה שיודעים מהו דיכאון, אך אינם יכולים לדבר. לא רק מטפורית - הם באמת מתקשים לדבר. איזו אילמות מחרידה שמונעת מהם להשלים משפט מרוב שהקוסמוס חסר משמעות עבורם. א' הייתה כזו. המחלה פשוט פרצה לפני תשע שנים בלי סימנים מקדימים. היא הייתה בת 26, אינטליגנטית, מלאת חוש הומור, חברותית - ויום אחד הכול התפרק. "הרגשתי איך האישיות שלי מתפוררת", היא מנסה לשחזר, "לא הצלחתי לזכור מי אני בכלל".
היא נבדקה ואובחנה כסובלת מדיכאון קליני, וטופלה במגוון רחב של תרופות. ולפתע, שלוש שנים אל תוך הטיפול, משהו אחר השתלט עליה. במקום אילמות משתקת - דיבור בלתי פוסק; במקום חור שחור קוגניטיבי - מחשבות בלתי פוסקות; במקום לאות מיואשת - חוסר שינה היפראקטיבי. הייתה זו אחותה התאומה הידועה של הדפרסיה: המאניה, צדה השני של תנועת המטוטלת של ההפרעה הדו-קוטבית; הפרעה, מתברר, שמטפליה של א' פספסו כשאבחנו אותה כסובלת מדיכאון קליני בלבד. "הגעתי למצב שחל היעדר מוחלט של עכבות, שגרם לזה שדיברתי עם כל בן אדם, העליתי אנשים זרים הביתה, שכבתי עם כל דבר שנקרא בדרכי, ובסופו של דבר התחלתי לגנוב מחנויות", א' מספרת. "אחרי שתפסו אותי והודיתי, החלטתי להתאשפז".
וכך, בעיצומו של ההתקף, א' מצאה את עצמה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים שיבא בתל השומר. במהלך האשפוז, שנמשך חודש וחצי, אבחנו אותה הפסיכיאטרים כמאנית-דפרסיבית והחלו לטפל בה באמצעות ליתיום.
יותר מ-44 שנים לאחר שקיבלה התרופה את אישור ה-FDA האמריקאי, הליתיום עדיין נחשבת לפצצת המצרר היעילה ביותר והוותיקה ביותר של עולם הפסיכיאטריה. מיליוני מרשמים שלה נרשמים ברחבי העולם, והיא מכסה מגוון הפרעות פסיכיאטריות - מדיכאון, דרך מאניה-דפרסיה ועד סכיזופרניה. היא הוזכרה אין-ספור פעמים בסרטים, בספרים ובמאמרים, והיא נכנסה לקאנון הרוקנרולי והתרבותי כשנירוונה הקדישה לה שיר שהפך לאחד מלהיטיה הגדולים. כל זאת, אגב, כשלאיש לא ברור כיצד בדיוק היא מווסתת את מצב הרוח או מהן כל תופעות הלוואי שלה.
בספרה על הדיכאון והמלנכוליה, "שמש שחורה", תיארה הפסיכואנליטיקאית וההוגה ז'וליה קריסטבה את הליתיום כך: "הטיפול בתרופה מייצב את מצב הרוח, אך גם את האסוציאטיביות הלשונית, ונדמה שבעודו שומר על מקוריות התהליך היצירתי, הוא מאט אותו והופך אותו לפורה פחות". התיאור הזה נרשם ב-1987. לא הרבה השתנה מאז.
"אני מרגישה פגיעה קשה ביצירתיות שלי בעקבות צריכת הליתיום", אומרת א'. "הפרשנות שלי היא שההשקטה של הפרנויות פוגעת גם באזור של הדמיון ושל המחשבות המופשטות. הליתיום טוב להורדת המאניה, אבל אני צריכה חיזוקים מתרופות מאזנות בכיוון האנטי-דיכאוני והאנטי-חרדתי. ככל שלקחתי את הליתיום, הצטמצם הפער בין שני הקטבים; ה'היי' הגבוה היה פחות גבוה, והדיכאון הנמוך לא היה כל-כך נמוך. נוצר קו יותר ישר ושפוי, והעלים את הפסיכוזות. אבל הצמצום של הרגש הוא לא פשוט, ואני יודעת שהרבה אנשים שחולים במאניה-דפרסיה מרגישים שם תחושות מאוד חדשות, ולמרות האפקטים הטובים של הליתיום, גם קשה להם עם הצמצום הרגשי שהוא יוצר, ואז הם מפסיקים לקחת אותו".
תופעות הלוואי הגופניות מטרידות לא פחות - מבחילות, הקאות ושלשולים, עבור ברעידות לא נשלטות, בפגיעה בכליות ובכבד, ועד התעלפויות (רשימה חלקית מאוד). "אצלי, למשל, הליתיום פגע קשות בבלוטת התריס ולמעשה הרס את התפקוד שלה כבר, ובעתיד הוא יכול לפגוע בכבד", אומרת א'. "הפגיעה הפיזית של התרופה הזו יכולה להיות חמורה מאוד, ואני עושה כל הזמן בדיקות דם כדי לראות אם צריך להפסיק לקחת אותה. חוץ מזה, יש לי רעידות לפעמים. אצל כל אחד זה משהו אחר".
החסרונות הרבים של הליתיום ושל תרופות אנטי-פסיכוטיות רבות, בתוספת הפגיעה הקולקטיבית באגו של הממסד הרפואי, שמודה בפה מלא שזה ארבעה עשורים לא נרשמה פריצת דרך משמעותית בפיתוח תרופה פסיכיאטרית יעילה וחדשה - גורמים לכך שענקיות התרופות משקיעות סכומי עתק במחקר בתחום.
כפי שכבר נכתב ב-G לא מעט פעמים, מילות הבאזז הלוהטות ביותר שמתייחסות לדור הבא של תרופות מכל הסוגים, הן "התאמה אישית". הרפואה של המאה ה-21 הבינה לפני לא מעט שנים שתרופות מסוימות - מוצלחות ככל שיהיו - משפיעות על אנשים שונים באופנים שונים. ההבנה הזו, בתוספת הידע שהולך ונרכש לגבי הגנום האנושי ואחריותו למחלות או לתסמונות שונות - יצרה את חזון התרופות האישיות. מטבע הדברים, כמו בתחום פיתוח התרופות לסרטן או במחקר למציאת תחליפים לאנטיביוטיקה, גם בתחום הפסיכיאטרי ההתאמה האישית היא משאת נפשם של רבים, ולא בכדי. שהרי עם כל הכבוד לגידול סרטני כזה או אחר, או לווריאציות של תגובות אלרגיות שונות ומשונות - מה מורכב, ייחודי ומאתגר יותר מנפש האדם?
כימיה | למקם את האלקטרודה
"הבעיה של החשיבה איננה 'כיצד פועל המוח' - שהיא בעיה של הפיזיולוגיה וניתנת לחקירה ללא כל זיקה לפונקציה הפסיכית; הבעיה היא 'כיצד פועל בעל המוח', זאת אומרת - כיצד מתרחשת בו התרחשות פסיכית על סמך מה שמתרחש במוחו"
(ישעיהו ליבוביץ', "נפש ומוח: יסודות הבעיה הפסיכופיסית", הוצאת הקיבוץ המאוחד/מכון ון-ליר)
ד"ר עמית אטקין, פסיכיאטר מאוניברסיטת סטנפורד שמנסה למצוא שיטות טיפול יעילות יותר בתחום הפסיכיאטריה, תוקף את המוגבלות של הליתיום ושל התרופות הפסיכיאטריות הוותיקות מהכיוון האלקטרומגנטי: "אנחנו מנסים להבין כיצד מעגלים שונים במוח פועלים, כיצד הם מעבירים מחשבות ורגשות שקשורים להפרעות פסיכיאטריות, וכיצד אנחנו יכולים להשתמש במידע הזה כדי ליצור טיפולים חדשניים למוח", מסביר אטקין, ישראלי לשעבר שהיגר עם הוריו לארצות הברית כשהיה ילד.
אטקין אמנם היה שמח לקבל את סריקת מוחו של כל מטופל כבר בשלב ההתחלתי, אולם אומר שמטעמי עלות והיעדר מומחיות מספקת אצל רוב הרופאים בניתוח הסריקה, אין לצפות לכך בקרוב. עם זאת, הוא אומר שבעתיד יהיה לסריקת המוח תפקיד משמעותי בהרבה בתהליכי האבחון והטיפול, וכי פסיכיאטרים יצטרכו לדעת לנתח סריקות כדי להתאים לכל מטופל את הטיפול המדויק ביותר.
תחום המחקר העיקרי של אטקין עוסק בייעול הטיפול באמצעות גירוי מוחי אלקטרו-מגנטי - שיטה שעובדת בהצלחה רבה למדי זה כמה עשורים: "הבעיה בשיטת הטיפול הנוכחית היא שבסופו של דבר, אתה לא באמת צריך להחזיק בידע אנטומי משמעותי כדי להשתמש בה. אתה נותן למטופל למלא שאלון, מוצא את החלק במוח שאחראי על הבעיות שלכאורה עולות מהתשובות שלו, ממקם את האלקטרודה שלך חמישה סנטימטרים קדימה מאותה נקודה משוערת, וזה האזור במוח שאותו אתה מגרה. זו שיטה גסה מאוד, שמתאימה לדור ראשון בטכנולוגיה מסוימת, והמצב לא יכול להישאר ברמה הזו. מה שאנחנו מנסים לעשות זה למקד את הטיפול שלנו באזור מסוים באמצעות ההבנה שלנו את האנטומיה של המוח, ולא באמצעות תשובות לשאלות שהמטופל ענה עליהן".
- ומה הפתרון שאתם מציעים?
"אנחנו יודעים היום היכן נמצאים מעגלים מוחיים מסוימים, וממקדים את הגירוי בדיוק בהם. לתרופות הקיימות כיום, וגם לאלה שאנחנו יודעים שנמצאות בתהליכי אישור בתקופה הנוכחית, אין שום יכולת לפגוע בדיוק במטרה. הן בעצם 'שוטפות' את המוח כולו בחומרים כאלה ואחרים. הטיפול שאנחנו מפתחים אמור להיות נקודתי ומדויק בהרבה. בעשרות השנים האחרונות לא הייתה שום התפתחות משמעותית בסוג התרופות שאנחנו כפסיכיאטרים נותנים למטופלים שלנו, אבל אני חושב שאם נדע להשתמש בטכנולוגיית הגירוי האלקטרו-מגנטי בצורה אחרת - כלומר שנדע אצל כל מטופל היכן בדיוק לגרות את מוחו, ובאילו סוגים של גלים - נוכל לעזור מאוד לאנשים".
אם המחקר של אטקין (שיגיע בחודש הבא לכנס במכון ויצמן כדי לדבר על ממצאיו הראשוניים) אכן יצליח, ייהנו מיליוני בני אדם מאיכות חיים טובה בהרבה: "טיפול בהלם (ECT, Electro Convulsive Therapy) אמנם עדיין נחשב לאחת מצורות הטיפול היעילות ביותר", אטקין מסביר, "אבל אתה צריך להרדים את המטופל שלך, והוא בעצם עובר התקף כי אתה מגרה לו את כל המוח. בשיטה שבה אתה מגרה את האזור בצד הנגדי במוח, אתה לא תמיד מגיע בכלל לחלק שבו אתה רוצה לטפל. רק 30% מהמטופלים מושפעים מהטיפול".
השיטה החדשה שאטקין מפתח אמורה להעלות את המספרים הללו באופן ניכר בתוך עשור. לדבריו, אין לו בעיה למצוא מתנדבים לניסויים הרבים שהוא עורך בשיטות הגירוי החדשות: "אני חושב שזה מפני שיש המון אנשים שהתרופות הרגילות לא עובדות עליהם, והם נואשים למצוא משהו שעובד עבורם, כך שהם מוכנים לבדוק כיצד טכנולוגיות חדשות עשויות לעזור להם".
למרות האופטימיות של אטקין, הוא מתייחס לשימוש שבמילה "ריפוי" בזהירות: "ריפוי זה כשהמצב הבעייתי שבמוח בעצם נעלם. מבחינתי, אני רואה את הכלים הללו משמשים לטיפולים במקרים קשים, למניעה של התפרצויות ולתחזוקה של מצבים מסוימים. הרעיון הוא לנסות להבין כיצד ניתן לתקן את הדברים שהתקלקלו במוח, בעוד שטיפול פסיכיאטרי באמצעות שיחות ושימוש בתרופות מתקשה לתת פתרונות ספציפיים. מעבר לכך, אנחנו מציעים טיפול לא פולשני וללא הרדמה, שיהיה שגרתי למדי מבחינת המטופל. חמישית מהאוכלוסייה בעולם חווה משבר פסיכיאטרי אחד לפחות במהלך חייה, ושיעור ניכר מהאנשים הללו לא יגיבו כלל לשום טיפול שניתן כיום, כך שהשוק הוא עצום".
גנטיקה | המוח אינו קערת מרק
"אני נרתעתי מלנסות תרופות אנטי-דיכאוניות, פשוט לא ראיתי את עצמי בולע כדורים בניסיון להיות פחות מתחזה. אמרתי שגם אם הם יעבדו, איך אדע אם זה אני או הכדורים?"
(דיוויד פוסטר וואלאס, "ניאון ותיק וטוב". תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
באמצע שנת 2011 הודיעה חברת נובארטיס, מיצרניות התרופות הגדולות בעולם, על סגירתה של המעבדה הראשית למחקר עצבי בבאזל. בחברה, כמו גם בחברות תרופות אחרות, הרגישו המנהלים הבכירים שהמחקר בתחום תקוע, ושבהיעדר פריצת דרך משמעותית אין טעם לבזבז סכומי עתק על חיפושים עקרים. לפני כשנה המנועים הותנעו שוב, והמאמצים הופעלו מחדש: זה קרה כשנובארטיס גייסה לשורותיה את פרופ' ריקארדו דולמץ', ומינתה אותו למנהל העולמי שלה למדעי המוח. דולמץ', שעד אז חקר את המוח במעבדות אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, הביא עמו ידע שייתכן שיביא לפריצת הדרך המיוחלת בתחום התרופות הפסיכיאטריות. בשנה האחרונה הוא שכר לשירות החברה עשרות חוקרים, והחל לערוך ניסויים שאמורים לתרגם את הידע שנצבר בתחום ואת הגנטיקה ליצירת תרופות חדשות, בטוחות ויעילות מאי-פעם.
על צלחות הפטרי הרבות של צוות דולמץ' עושים מהלך מעניין למדי. על קצה המזלג: מדובר בנטילת תאי עור מחולים ובתכנותם בצורה כימית כך שיהפכו לתאי גזע, ומשם להפיכתם לתאי עצב, או לפחות לכאלה המחקים את פעילותם של תאי מוח. הדבר הזה, סבורים דולמץ' ואנשיו, יאפשר להבין טוב מאי-פעם כיצד פועלים הקשרים הכימיים שבתוכם. הם מקווים שההבנה הזו תאפשר להם ליצור תרופות שישפיעו באופן שעד כה כלל לא היה אפשרי על האינטראקציות בתוכן, ותיטיב מוחות מיוסרים.
דולמץ' ניסה זאת בעבר: בשנת 2005 אובחן בנו כאוטיסט, ודולמאץ', שהיה מתוסכל מהמחסור באפשרויות טיפול, החל להקדיש את עיקר זמנו ומשאביו לחקר האוטיזם. בשנים שחלפו מאז הוא עזר לפתח שיטות חדשניות שבהן נלקחו תאי עור מאוטיסטים, תוכנתו באופן כימי כך שיהפכו לתאי גזע, ומשם הפכו בהדרגה לתאי עצב שאותם הוא בחן בקפידה.
בכתבה שפורסמה לאחרונה בביטאון המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), דווח שהצוות של נובארטיס טוען כי הוא מצליח להבין טוב מאי-פעם כיצד נוירונים פגומים נראים שונים מנוירונים נורמליים, אם יש פגמים מזוהים בדרך שבה הם יוצרים קשרים, וחשוב מכול - אם שימוש בתרופות יכול לתקן את הליקויים הללו. השורה התחתונה היא שלראשונה זה עשרות שנים נמצא המדע בנתיב שעשוי לספק בשנים הקרובות שיטות טיפול יעילות יותר עבור מיליוני בני אדם שסובלים מהפרעות נפשיות קשות.
"המחקר שלנו באמצעות התרופות הוביל אותנו למסלול שגרם לנו לחשוב שדיכאון נגרם כתוצאה ממחסור בסרוטונין, וסכיזופרניה נגרמת מעודף דופאמין, אבל המוח פשוט לא עובד כך", צוטט בביטאון MIT תומאס אינזל, מנהל המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הציבור. המוח, הוא הסביר, "הוא לא קערת מרק, אלא רשת מורכבת של רשתות". לדבריו, מחלות כמו סכיזופרניה, דיכאון חריף והפרעה דו-קוטבית, "הן בסופו של דבר קצרים במעגלים החשמליים שבמוח, ורק בשנים האחרונות החלו טכנולוגיות חדשות לשנות את דרך החשיבה של מדעני מוח".
"מה שנובארטיס מנסה לעשות זה לטפל בשורש הבעיה ממש, אבל אנחנו עדיין לא שם", אומר ד"ר משה בירגר, ראש השירות הפסיכיאטרי ומנהל המרכז לבריאות הנפש, החטיבה הפסיכיאטרית ליד שירות בתי הסוהר, המרכז הרפואי באר יעקב, נס ציונה. "מה שכן, אני מקווה שחשיבה כזו - מחוץ לקופסה - תתחיל לשאת פירות בשנים הקרובות".
- מה יש בקופסה הנוכחית?
"במוח יש מערכות של נשאים ושל קולטנים. שיבושים במערכות הללו גורמים כל מיני תסמינים פסיכיאטריים. החשיבה הסטנדרטית גורסת שהיכולת לשלוט עליהם היא על-ידי הורדה של פעילות של קולטן או של נשא. בשלב הביניים, עד שנובארטיס אולי תמצא את אותו מבנה לקוי בתא שגורם להתפרצות של מחלות, יהיו תרופות שינסו לעבוד דרך מערכות אלטרנטיביות של נשאים ושל קולטנים".
- ולזה יש תופעות לוואי רציניות למדי.
"נכון, וזה מתסכל את כל הפסיכיאטרים בעולם. גוף הידע שקיים היום לא מאפשר לנו פריצת ידע אמיתית בתחום הטיפול בפסיכוזה, ואפילו בתחום הטיפול בדיכאון".
המחקר של השנים האחרונות הביא מדענים לזהות מאות משתנים גנטיים שמשויכים עם סיכוי גבוה יותר לחלות בדיכאון או בסכיזופרניה או עם הסיכוי להולדתו של ילד שיאובחן כאוטיסט. גם הקשר המובהק בין גנים פגומים לסיכוי גבוה יותר לחלות במחלת נפש הוכח מעבר לכל ספק. כך, אדם שתאומו הזהה חולה בסכיזופרניה הוא בעל סיכויים של בין 40% ל-65% לחלות אף הוא. זאת, לעומת סיכוייו של אח שאינו תאום לחולה בסכיזופרניה, שעומדים על 10% בלבד. הסיבה: תאומים זהים חולקים את אותם גנים.
התובנות הללו גורמות לכך שבאחת ממעבדות MIT ינסו השנה חוקרי מוח לגרום להולדת דור של קופים שסובלים מהפרעות פסיכיאטריות שהגנים שאחראים להן כבר אותרו. הם מקווים שהמחקר בקופים שייוולדו אוטיסטים, סכיזופרניים או דיכאוניים, ושחולקים עמנו חלק ניכר ממטענם הגנטי, יאפשר להם להבין טוב בהרבה את המנגנונים המורכבים שבמוח האנושי (עכברי מעבדה שונים מאיתנו קצת יותר מדי). פעילי זכויות בעלי החיים יעבדו שעות נוספות, כנראה.
אטקין אומר שמבחינת פעולת המוח, קיים דמיון רב אצל מטופל שהפגיעה במוחו היא גנטית או לבין כאלה שסובלים ממצב פסיכיאטרי מסוים כתוצאה מהתעללות בילדות או ממצב של פוסט-טראומה. "גם את המצב הזה וגם את המצב הזה אנחנו נראה בסריקת מוח", הוא אומר.
אפילוג | יש סיבה לאופטימיות
"אני מתחילה לחשוב שאין באמת תרופה לדיכאון, שאושר הוא מערכה מתמשכת, ואני תוהה אם איאלץ להילחם בה כל חיי. אני שואלת את עצמי אם זה שווה את זה"
(אליזבת וורצל, "דור הפרוזאק")
האם העתיד המאוד שאפתני הזה אכן מבשר טובות לאומללים החוסים בצלה של "השמש השחורה"? קשה לדעת עכשיו. מה שבטוח הוא שמנסים, ולאור הניסיון האמפירי - העובדה שבעשורים האחרונים המדע התפתח באופן פנטסטי ושקצב ההתפתחות רק הולך וגובר, אפשר להניח שיש סיבה להיות אופטימיים.
"הטיפולים החדשים שייוולדו כתוצאה מהידע שהולך ונצבר יהיו רב מערכתיים ויכללו את המידע על הגנטיקה שלהם, על אירועי החיים המוקדמים שלהם, על הטראומות שלהם וכולי", אומר אטקין. "כדי להבין כיצד ניתן לעזור להם אנחנו נשוחח איתם, נבקש מהם לענות על שאלונים ונסרוק את המוח שלהם. כל הדברים הללו ייצרו עבורנו מודל קוהרנטי שיאפשר לנו להבין מה המשתנים שמשפיעים על המוח, ואז לנבא איזה סוג של טיפול יתאים לאיזה מטופל".
אטקין מוסיף גם שבעוד שספר האבחון הפסיכיאטרי הנוכחי כולל מאות רבות של תסמונות ושל מחלות, הוא מקווה שגישה הוליסטית יותר, שתתפתח עם השנים, תאפשר לחדד את האבחנות ביניהן, וכך לדייק יותר בטיפול: "אני חושב שהשיטה שלנו לביצוע דיאגנוזות תשתנה בצורה דרמטית בשנים הקרובות. כרגע אנחנו מייחסים סיבות מסוימות למצבים מסוימים, אבל באמצעות מודל שישלב את כל המשתנים נוכל לגלות אם זה אכן כך, או שאולי בכלל נזהה שמצבים שונים מושפעים מסיבות אחרות שהיום אנחנו לא מזהים".
מבחינתם של חוקרים רבים, עכשיו הוא הזמן, לאחר קיפאון של כמה עשורים בתחום: "בשנים שלאחר הגילויים המשמעותיים (של שנות ה-50 וה-60, ש' ס') היה שכלול של התרופות האנטי-פסיכוטיות והאנטי-דיכאוניות, אבל לא היה שינוי דרמטי", אומר ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה בבית החולים גהה ויו"ר סניף תל אביב של איגוד הפסיכיאטריה בישראל. "השכלול בא לידי ביטוי בכך שניסו להתאים תרופות חדשות לאנשים שהיו עמידים לתרופות הקודמות, ומצד שני להביא לשינוי מסוים מבחינת תופעות הלוואי כדי לגרום לאנשים כמה שפחות סבל ועדיין לעזור להם. בשנות ה-80 התפתחו קבוצות חדשות של תרופות, אבל המחשבה הייתה עדיין ברמה של חסימות של קולטנים, אבל לא שינוי מהותי בהבנה ובטיפול".
בגלל הסיבות הללו, אומר פישל, "העולם הפסיכיאטרי ממש משווע לשינוי דרמטי. אנחנו רוצים משהו שיבוא וייקח אותנו לכיוון אחר לגמרי. הרבה חולים נהנים מהתרופות הקיימות, אבל אנחנו רוצים תרופות יותר יעילות, עם פחות תופעות לוואי, עם אפקט יותר מהיר, וכמובן תרופות שיגרמו לאנשים ממש להבריא. כרגע מה שאנחנו עושים זה ניסוי וטעייה. הרפואה צריכה להגיע למצב שבו אתה עושה בדיקה גנטית של בן אדם באמצעות דגימת רוק, ולומר שהבן אדם הזה צריך חסימה של קולטנים כאלה וכאלה כדי להגיע למקסימום אפקט ולמינימום תופעות לוואי. זה יהיה נהדר לאבחן אדם ברמת המעבדה ולא רק על סמך התשובות שלו לשאלות".
כשאני מספר ל-א' על המחקרים החדשים, היא נשמעת נרגשת: "ברור שהייתי רוצה לבדוק אופציות אחרות", היא אומרת בחיוך. סוף-סוף חיוך.