"מחר תיערך לוויה גדולה", הודעתי לחברי הקבוצה שהדרכתי, והם כמעט קפצו מרוב שמחה. ההלוויות המפוארות של בני הטורג'ה, המיעוט שאותו ביקשנו להכיר, הן דבר מפורסם. כל תייר שמגיע לאי סולאווסי שבאינדונזיה שואף לחזות בטקס גדול ומרשים במיוחד. ככה זה, ביקור בארץ הטורג'ה תמיד נושא אופי מורבידי משהו. אופי הטיול הוא בעיקרו בילוש אחר טקסים ואירועים מיוחדים.
טאנה טורג'ה, ארץ הטורג'ה, ממוקמת בדרום סולאווסי. היא משתרעת בין צוקי סלע גיר נישאים, יערות עבותים ובקעות מעובדות שבהן שדות אורז ומטעים. בעוד לאורך חופי האי הלך האסלאם וקנה לו אחיזה החל מראשית המאה ה-17, בלב האי השתמרה בקרב הטורג'ה אמונתם הייחודית. כשנפרדים מרצועת החוף מתפתלת הדרך במעלה שנעשה תלול יותר ויותר, לאורך ערוצו של נהר סדן. הירוק העבות של הצמחייה מסחרר ממש.
על-פי המסורת, אבות-אבותיהם של הטורג'ה, שהגיעו בספינות מקמבודיה ומסין, העפילו במעלה ההרים הללו. ייתכן שאגדה נושנה זו היא המקור לצורתם המיוחדת של בתי הטורג'ה, המזכירה סירה. בתי הכפר ניצבים בשורה, זה לצד זה, ותמיד פונים צפונה, מקום מושבו של האל העיקרי של הטורג'ה. מול כל בית ניצבת ממגורת אורז דמוית בית קטן, הניצבת על עמודים עשויים גזעי דקל סוכר שמרקמם החלק מונע מחולדות את הטיפוס. מבחוץ מעוטרים הבתים והממגורות בשלל תגליפי עץ צבועים אדום, לבן, צהוב ושחור. בין המוטיבים דיסק עגול המסמל את השמש ותרנגול המסמל חוכמה.
על חזית הבית תלויות קרניים של תאו, להעיד על עושרם של הדיירים. במרכז המבנה מגולף בצורה נטורליסטית להפליא ראש תאו, המייצג את כוחה של המשפחה. תאו עם ראש לבן ועליו כתמים שחורים הוא התאו הנחשב ביותר. על בתים ספורים עדיין ניתן למצוא גולגולות אדם, כנראה של שבויי מלחמה שהוקרבו. תליית הגולגולת משעבדת את רוח הקורבן להגנת בני הבית.
המנהג אמנם קדום, אך אינו רק נחלת העבר הרחוק. בשנת 2000 היגרו אל האי סולאווסי תושבים מהאי ג'אווה, והתיישבו בעומק היערות. שם ביראו את העצים והכשירו חלקות חקלאיות. בני טורג'ה, המאמינים כי היערות שייכים לאבותיהם שמתו, יצאו להגן על הטריטוריה. הם טבחו בפולשים, ובסיומו אכלו את הגופות. כששאלתי את המלווה המקומי שלי, בן הטורג'ה, על האירוע המפורסם, הוא מיהר להעמיד אותי על טעותי: "הם לא אכלו אותם, רק את הלב שלהם".
ביקור חולים יוצא דופן
כיום כפרים מסורתיים כאלה הולכים ומתמעטים. השמור שבהם הוא הכפר קטקסו (Ketekesu). למרות זאת, מעמדו הרם של הבית המסורתי נשמר. גם כשבונים בתים מודרניים לא אחת בונים לצדם בית מסורתי. לכל הפחות מסתפקים בהצבת הגג המסורתי על הבית המודרני.
"בוא נעצור כאן", ביקשתי מהמדריך המקומי שהדריך לצדי, תוך שאני מצביע על יתד לבן שאליו נקשרה פיסת בד לבנה שננעץ בחזית בית. פירושו של הסימן הוא שיש בבית אדם שהלך לעולמו ושטרם ערכו עבורו את טקסי הקבורה, או בשפת הטורג'ה "חולה אנוש". לפי המסורת, לאחר המוות הנפש נשארת בסמוך לגופה כ"ב*ו*מב*ו*", נפש מפחידה, מבלי שתוכל לשוב אליו. לכן מתייחסים אל המת כאל חולה אנוש.
לאט-לאט, בסיוע הטקסים המורכבים, מוציאים את הרוח מהאדם אל מרכז הבית והחוצה, אל השדה. את החולה האנוש נהוג להשכיב במרכז חדר המגורים. בעבר נהגו לעטוף את גופו בעשבים ובאבקות סופחות נוזלים וריחות, לכרוך סביבו עשרות מטרים של בד לבן, ולנקז את נוזליו בצינור במבוק אל מתחת לבית. כיום נהוג להזריק פורמלין, מה שמשמר את הגופה טוב יותר. בני המשפחה חולקים לחולה האנוש כבוד יומיומי, ומכרים וקרובים נוהגים לבקרו בקביעות. תקופת ה"מחלה" של המת יכולה להימשך מספר חודשים ואף מספר שנים. ידועים מקרים קיצוניים שבהם נשמרת הגופה בבית גם כמה עשורים.
במהלך פרק הזמן הזה עסוקה המשפחה בהכנות ללוויה, שבעזרתה תעבור נשמת החולה אל פויה (Puya), גן העדן. לא בכדי אצל הטורג'ה מרבים בהעמדת צאצאים, כי ההורים מעוניינים שיהיו להם כמה שיותר ילדים, שיוכלו לממן את הלוויה. בבית המשפחה שביקרנו שכב במצב אנוש אבי המשפחה. פניו היו גלויות. ממצב שימורן ומהיעדר הריח הבנתי שהוא משומר בפורמלין. התיישבנו סביבו, ובני המשפחה הציעו לנו משקאות ומזון. בינתיים אחד מבני המשפחה הודה בשם אביו המנוח על הסיגריות שהנחנו למראשותיו, כנהוג, ושאל אותנו שאלות לרוב. כששמע שאנחנו מירושלים, הביע בשם אביו את התרגשותו.
ארבע לוויות וחתונה
נוהגים להתייחס אל אינדונזיה כאל מדינה מוסלמית, אבל למעשה היא אינה עשויה מקשה אחת. חלק מהאיים מוסלמיים יותר, אחרים פחות. בעומק האי סולוואסי, למשל, האסלאם בקושי קנה לו אחיזה. אולי מפני שבני ההרים מרבים באכילת בשר חזיר ומתענגים על שתיית שיכר דקלים, ומסרי האסלאם לא קנו להם אחיזה בלבבות. הנצרות האירופית, לעומת זאת, הצליחה הרבה יותר. החל בשליש הראשון של המאה ה-20 נחשפו בני המקום בהדרגה לנצרות הקתולית הפורטוגזית, ואחר כך לנצרות הפרוטסטנטית ההולנדית.
כך הפכו המקומות הקדושים לנצרות מושא ערגה והערצה עבור בני טורג'ה. בכל מקום ברחבי טאנה טורג'ה יש כיום כנסיות ובתי ספר מטעם המיסיון שמכונים "ציון", "כרמל" ועוד. במרומי צריחיהן של הכנסיות מתנוססות צלמיות של תרנגולים, המסמלים הן את המשמעות הקדומה אצל הטורג'ה, החוכמה, וגם את המשמעות הנוצרית - ההתפכחות מחטא.
ביום א' ביקרנו באחת הכנסיות הללו. לצד המיסה השבועית נערכה גם חתונה. בני הזוג, שבהתאם לצו השעה הכירו דרך הפייסבוק, ערכו קבלת פנים מסורתית בבית הכלה. בחצר הוקמו סככות היקפיות ובמרכזן בימה מצועצעת. בני הזוג התלבשו בתלבושת מסורתית, וכך נהגו גם רוב האורחים, אך כשהגיע הרכב שהסיע אותם לכנסייה הם החליפו את בגדיהם לבגדי חתונה מערביים. את הכלה ליוותה עדת נערות לבושות בבגדים המסורתיים: שמלה הדוקת גזרה מאריג אדמדם וכתר ועדיים עשויים חרוזים זעירים. הקהל ישב על ספסלים והאזין בכובד ראש לדרשתו הארוכה עד אימה של הכומר, שניצח על הטקס. האוויר עמד וכולם נטפו זיעה. רק בתום הטקס, בשובם לאתר החגיגה המשפחתי, שבו ולבשו בני הזוג את בגדיהם המסורתיים. האורחים שהגיעו לחתונה הביאו את מזונם בעצמם, אך בנוסף הביאו מתנות ותשורות לזוג הצעיר.
החשיפה לנצרות פתחה אפשרויות עבודה רבות מחוץ לאי ופתחה אופקים כלכליים חדשים. ההגירה מארץ הטורג'ה החלה ב-1930. כיום רבים מהם קבלנים בפפואה או כורים באי קלימנטן (בורנאו). בטאנה טורג'ה חיים כ-400 אלף בני טורג'ה, אך מחוץ לאזור ולאי חיים מיליון וחצי.
השיבה לגן עדן
במרכז אגם קטן בלב העיירה רנתפאו מתנשא לגובה מטרים רבים פסל של לאקי פדדה, שנחשב לאדם הראשון שברא האל פואה מטואה. מסופר שבמסעותיו פגש זקן ששאל אותו מה הוא מחפש. לאקי פדדה ענה: "אני מחפש תרופה לחיי נצח". הזקן אמר: "אם אתה רוצה לזכות בחיי נצח אל תישן שבעה ימים ושבעה לילות". לאקי פדדה שמח מאוד. הוא חשב שמדובר במשימה קלה, אבל כעבור 12 שעות נרדם. הזקן העיר אותו והבהיר לו שעכשיו הוא חייב למות. מאז, כך מסופר, כולם חייבים למות.
מבין הטקסים שאדם עובר בחייו הטקס החשוב מכולם הוא ההלוויה, שבה נפרדת הנשמה מהגוף ועולה בחזרה אל עולם האלים, שממנו הגיעה. בטקסים אלה הכמרים אינם נוכחים.
טקסי הלוויה נערכים באופן ראוותני הרבה יותר, בעיקר בקרב מעמד האצולה, שאליו משתייכים כ-20% מבני טורג'ה. אל הלוויה כזו, הנמשכת כשבוע, שמחו בני הקבוצה להצטרף, לא מפנימים עדיין את המראות הצפויים להם. מתחם הלוויה הוקם מחוץ לכפר, בסמוך לבית המשפחה ומעל השדות. במרכז השטח שהוקצה לאירוע הוצב מעין מגדל כלונסאות שברומו הונח ארון הקבורה ועליו צלבים נוצריים.
במפלס שמתחת לארון הוצבה בובת טאו-טאו (לא פעם בגודל אנושי). הבובות הללו, שבעבר הוצבו רק בפתחי קברותיהם של האצילים, נעשו בשנים האחרונות רווחות יותר, עם שיפור מצבם הכלכלי של רבים מבני האזור. אם בעבר היו בובות עץ מגולפות ומולבשות באופן סמלי, הרי שבהווה הן מפוסלות בצורה הדומה כמה שיותר לנפטר. במבט שאינו מתעמק בפרטים, נראות הדמויות הישובות כאנשים חיים.
סביב המגדל המרכזי הוקמו עשרות סככות דו-קומתיות לאורחים. מקומות הישיבה נקבעים בהתאם למעמדם של האורחים ובהתאם למתנות ולתשורות שהם מביאים למשפחת המת. למרגלות המגדל חגו במעגלים גברים מקוננים שנשכרו במיוחד לשם כך. הם שרו את סיפור חייו של הנפטר ותיארו את מסלול נשמתו שירדה משמי האלים ושעתה תשוב ותעלה. חולה אנוש נחשב למת רק בטקס שבו שוחטים עבורו תאו, שעל-פי המסורת נושא את הנשמה לשמיים.
בעבר היה נהוג הטקס רק בקרב מעמד האצילים, אולם בעת המודרנית אירעה אינפלציה גדולה והוא חל על כולם. בלוויה מכובדת נהוג היה להקריב לפחות 24 תאואים (בעבר הותר להציב בובת טאו-טאו רק עבור מי שהוקרב עבורו מספר תאואים כזה לפחות), אך כיום ידוע על לוויות שבהן נשחטו 450 תאואים.
מחירי התאואים מאמירים שחקים ומגיעים גם ל-100-70 מיליון רופיות אינדונזיות (בין 6,000 ל-8,500 דולרים אמריקאיים). בשנת 2012 נמכר תאו במחיר 750 מיליון רופיות. באותה שנה הוקרבו בטאנה טורג'ה מאתיים אלף תאואים, מתוכם 150 אלף לפחות היו מיובאים. על יבוא התאואים ישנו מס כבד, ולכן רווחת הברחת תאואים. כיום אין יותר תאואים שעובדים בשדות הטורג'ה - כולם משמשים לטקסי המוות.
על כל תאו מופקד נער מטפל. את התאואים מגדלים כמו תינוקות. בבוקר מאכילים אותם בעשב שמונח היישר בתוך פיהם, בהמשך היום לוקחים אותם למרעה, ובין לבין רוחצים אותם בנהר, מעסים את גופם בשמנים ומברישים אותם. נוהגים לקשור את אפם גבוה, כדי שבמסע הלוויה יצעדו בצוואר מונף לפנים. התאו הנחשב ביותר הוא תאו לבן עם כתמים אפורים על גופו.
בבסיס הטקסים קיים הרעיון "אני נותן על מנת שתשיב לי יותר", הן ביחס לנשמת הנפטר העולה השמימה והן ביחס לאורחים. כולם, בלי יוצא מהכלל, נוהגים להביא מתנות. מי שלא יכול להרשות לעצמו להביא תאו מסתפק בהבאת חזיר. לטקסי חנוכות בית, לידות והלוויות מובלים מאות חזירים כבולים, חלקם במשקל מאות קילוגרמים. בני המשפחה נוהגים לרשום ולהכריז מה הביאה כל משלחת. כיום נהוג גם לצלם.
על-פי אות מוקרבים הקורבנות. התאואים נשחטים למרגלות ארון הקבורה בעוד החזירים מומתים מחוץ למתחם ורק מבותרים בו. רחבת הטקס הופכת למרחץ דמים רוחש זבובים. הקורבן מבותר על-פי חוקים נוקשים. נתחי החיה מסמלים את הסטטוס של המקבל. כולם אוכלים מן החיה, אבל כל אחד אוכל חלק אחר, בהתאם למעמדו.
ראשו ניתן לאצולה, צווארו לשוחט עצמו, הרגליים ניתנות לאורחים חשובים כגון ראש המשטרה ואחרים. שאר האיברים - לכלל האנשים. החלקים התחתונים של הרגליים - לבני המעמדות הנחותים. לפעמים מציגים נתחי בשר למכירה תמורת תרומה לכנסייה. לאחר ההקרבה ניתנת לאברי התאו משמעות מיסטית. למשל, קרני התאו אינן מכונות עוד קרניים, אלא "סכינים שחורות", שמטרתן להגן על יושבי הבית. זנב תאו משמש לעתים כידית דלת, על מנת שיזכרו אותו תמיד.
בסוף הטקס נושאים את הגופה באפריון דמוי מגדל אל בית הקברות. מדי פעם מסתובבים עם מגדל הגופה לכיוונים שונים, כדי להקשות על השדים לעקוב אחר המת אל מקום מנוחתו האחרונה.
בניגוד למשתתפים בלוויה, בני קבוצתי נמנעו מעצירות בדרכם לאתר הטקס. הם נחפזו אל המתחם פן יחמיצו דבר מה מהמראות. אבל בניגוד לאורחי הלוויה את דרכם ממנה עשו באיטיות. הם היו מכונסים בעצמם ומהורהרים, מעכלים את המראות הקשים שראו, מתוהים על טיבו של הקיום והופכים בדרכים השונות להתייחס אל המת ולהיפרד ממנו.