גיורא איילנד / צילום: ענבל מרמרי
אין ספק שהמצב שבו אנו נמצאים מחייב הערכה מחודשת של המציאות. ולשם כך צריך ללכת לבסיס, להנחות היסוד של מדינת ישראל. צריך להתאים את המהלכים הבאים למה שנראה בעיניי המציאות הנכונה, ולא להערכות השגויות עליהן נשענת מדינת ישראל.
ההערכה השגויה הראשונה, שמלווה אותנו כבר שנים והתעצמה אף יותר במהלך המבצע, היא התפיסה של מה היא עזה. הרטוריקה הפנימית שלנו היא שגויה - על פיה יש בעזה ארגון טרור שנקרא חמאס, שאנשיו הם מחבלים, ולידם יש כ-1.5 מיליון אזרחים מסכנים - ולכן אנחנו צריכים להילחם מלחמת חורמה בארגון, אבל להשתדל שלא לפגוע באזרחים התמימים של עזה.
זאת לא המציאות. המציאות היא שחמאס הוא שלטון מאוד אותנטי ומאוד מייצג, שגם זכה בבחירות באופן דמוקרטי יחסית - כך ששלטון חמאס מבטא את רצון התושבים באופן האמין ביותר. השלטון הזה הצליח לגייס את כל המשאבים הלאומיים של עזה ולבנות מערכת מרשימה של מנהרות מצד אחד, יכולת רקטות מרשימה מצד שני, והזדהות פוליטית חזקה מצד שלישי. כל הגורמים הללו מאפשר לשלטון חמאס בעזה לייצר קו מאוד עקבי וקשוח.
למעשה עזה היא מדינה לכל צורך ועניין, ויש לה את כל המאפיינים של מדינה - יש לה גבולות מוכרים, הנהגה פוליטית מזוהה, צבא משלה, מדיניות חוץ משל עצמה - ולכן היא מדינה. לפיכך, מערכת היחסים שלנו עם עזה צריכה להיות במישור הנכון של בין שתי מדינות. אמנם מדינות אויבות, אבל מדינות. צריכים להודות: לא היה פה ניצחון ישראלי
ההערכה השגויה השנייה היא של תפיסת המהלך הצבאי שהיינו עדים לו. צריך להודות שתוצאות המערכה הצבאית בינינו לבין חמאס הן תיקו, לא היה פה ניצחון ישראלי. העובדה שאנחנו סופרים כמה הרגנו וכמה בתים הרסנו, היא לא אמת מידה במלחמה א-סימטרית כדי לקבוע מי ניצח. העובדה שהזרוע הצבאית של חמאס (לפחות עד היום, לפני ניסיון החיסול של מוחמד דף) התכוננה בדיוק לאותה מלחמה אליה יצאנו, מאפשרת לה להציג קו קשוח - הם היו ערוכים כהלכה, לא יצאו משיווי משקל, ולא חשו מאוימים איום של ממש.
למרות העובדות האלה, אנחנו מספרים לעצמנו שניצחנו, ומתקשים להבין אם כך מדוע אנחנו לא מצלילים לתרגם את ההישג הצבאי להישג מדיני בדמות הכתבה לצד השני של איך הדברים ייראו.
האלטרנטיבות
אז לאן הולכים מכאן? בפני מדינת ישראל עומדות שתי חלופות להמשך - החלופה הראשונה היא לתת סיכוי להסדרה מדינית. אבל כדי שיהיה לה סיכוי לא מספיק להגיב על ירי הרקטות לעבר ישראל בתקיפות אוויריות בעזה. הרי בששת השבועות האחרונים תקפנו בעזה אלפי פעמים, וגם אתמול תקפנו כמה עשרות פעמים נוספות - אבל העובדה הזאת לא משנה דבר.
אז מה כן יכול לשנות? מפני שעזה היא למעשה מדינה שנמצאת מולנו בעימות צבאי, הדרך הנכונה לייצר עליהם לחץ היא לסגור באופן מוחלט את כל האספקה מישראל לעזה, ולא רק חשמל ודלק, אלא מזון ומים. מדינה לא יכולה לתקוף בצד ימין, ובצד שמאל להמשיך ולסעוד את האויב שיורה עליך, מפני שכך יוצרים אורך נשימה אצל המדינה בצד השני - ושוב אני מכנה את עזה מדינה, מפני השלטון בה נתמך על ידי תושביו.
לכן, דרך הפעולה היחידה, שנכונה גם לכללי המשחק ביום שאחרי, היא שכל ירי מעזה משמעותו צריכה להיות סגירה מוחלטת של המעברים. זה לא שאני רוצה להרעיב את תושבי עזה, כי אני הרי נותן להם את האופציה לשמור על שקט. יש להם דרך מוצא, ואפילו מוצא של כבוד. אבל המשמעות היא שלא יהיה ירי. האיום בתקיפה ישראלית כתגובה על ירי שלהם הוא לא מספיק אפקטיבי ולא מייצר הרתעה.
החלופה השנייה שעומדת בפני ישראל היא לחזור למהלך צבאי, אבל מהלך שונה מזה שנעשה עד כה. המהלך שהיה צריך להיעשות מלכתחילה, ושניתן לבצע אותו גם כעת, הוא כזה שמביא את כוחות היבשה של צה"ל אל תוך מוקדי השליטה של חמאס. מהלך כזה היה אפשרי, הוא אפשרי גם היום, וייתכן שאין ברירה להגיע אליו במידה ולא יהיה ניתן לממש את החלופה הראשונה של הסדרה מדינית.
אנחנו ממשיכים להתנהל על פי פרדיגמה לא נכונה שנובעת מתיאור לא נכון של המצב, ולכן נדרשת הערכה מחודשת של הדברים. אבל כל הערכה כזאת ברמה האסטרטגית, אסור לה להתחיל בשאלה מה נכון לעשות, אלא היא מחייבת ללכת שלושה צעדים אחורה ולשאול מה המציאות? איפה טעינו? רק לאחר מכן נוכל לתפוס את הדברים מחדש - וזה נראה הדבר שנדרש כרגע.
* אלוף (מיל') גיורא איילנד הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי