חלקו של המימון הפרטי בהוצאה הלאומית לבריאות בישראל, זה שמגיע ישירות מהכיס של הציבור מעבר לתשלום החודשי על מס הבריאות שמנוכה מתלוש המשכורת, ממשיך לגדול. על פי נתונים שמפרסמת היום (ד') הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור המימון הפרטי הגיע בשנת 2013 לכדי 40%, לעומת 38% בשנת 2012. מדובר באחד השיעורים הגבוהים ביותר מקרב המדינות המפותחות (OECD), כאשר הממוצע במדינות אלה עומד על 28% בלבד.
בזמן שהמימון הפרטי ממשיך לנסוק, המימון הציבורי ממשיך לרדת בהתאם: חלקו של תקציב הבריאות (תקציב המדינה) מסך ההוצאה הלאומית לבריאות עמד בשנת 2013 על 35% לעומת 36% בשנת 2012. חלקו של מס הבריאות מסך המימון עמד על 24% ואילו 1% נוסף הגיע מתרומות מחו"ל.
לשם השוואה, שיעור ההוצאה הפרטית לבריאות בשנת 1995, עת כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, עמד על 30% בלבד. מדובר במגמה ברורה ועקבית שנובעת משחיקת המקורות התקציביים של המערכת מחד, בין היתר לאחר ביטול "המס המקביל" שצבע חלק מהפרשות המעסיקים לביטוח לאומי לטובת תקציב הבריאות, זאת בצד גידול ניכר בהוצאות של הציבור על ביטוחי בריאות ורפואה פרטית בכלל. ההוצאה הפרטית מורכבת מתשלומים עבור רופאי שיניים (רוב רפואת השיניים בארץ אינה כלולה בסל הממלכתי - ש.נ), ביטוחי בריאות משלימים ומסחריים, ביקור במרפאות פרטיות, רכישת תרופות, השתתפויות עצמיות, רכישת ציוד רפואי ועוד.
הגידול בהוצאה הפרטית הביא לגידול כללי גם בהוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מהתמ"ג, והיא עמדה בשנת 2012 על 7.5% לעומת 7.4% בשנת 2011. לשם השוואה, ההוצאה החציונית במדינות המפותחות עומדת על 9.3%. שיעור ההוצאה בישראל זהה לשיעור ההוצאה הלאומית של המדינה עוד בשנת 1995, והדבר מעיד לטענת גורמים רבים במערכת הבריאות על "ריסון יתר" של המערכת - ריסון שמיוחס בעיקר לאנשי משרד האוצר שנמנעים מהגדלת מקורות המימון למרות הגידול הדמוגרפי ולמרות הצרכים הטכנולוגיים.
כך, בין היתר, כל רכישה של מכשיר MRI או מכשיר שמבצע הקרנות לחולי סרטן נדרש לרישוי מיוחד, שניתן באופן מדוד וקמוץ מאוד. הרציונאל בכל הקשור למכשיר דימות אבחנתי כמו MRI עשוי להיות מובן שכן הגדלת ההיצע יכולה להגדיל את הביקוש תוך ביצוע אבחונים מיותרים, אולם ספק רב (בלשון המעטה) אם מישהו יבצע הקרנות במי שאינו חולה בסרטן.
במשרד האוצר טוענים באופן מסורתי כי אם היו משקללים את העובדה שהאוכלוסייה בישראל צעירה משמעותית מזו האירופית, הרי שההוצאה "האמיתית" לבריאות הייתה עומדת על כ-9% - לא רחוק מהשיעור החציוני במדינות המפותחות. באותה מידה, טוענים באוצר, גם ההוצאה הנמוכה המיוחסת לישראל במונחים של הוצאה פר נפש (2,234 דולר בשנת 2012 לעומת מעל 4,000 דולר במדינות המפותחות), מוטה כלפי מטה בגלל סוגיית הגיל. ככל שהאוכלוסייה צעירה יותר, כך היא צורכת פחות שירותים רפואיים - זה הרציונאל המרכזי. גם בלמ"ס מודים בהערת אגב, כי ההוצאה הלאומית בישראל גבוהה יותר בשקלול גיל האוכלוסייה.
במשרד הבריאות אמרו היום בתגובה לפרסום הנתונים: "במסגרת התקציב לשנת 2014, הוספנו מאות מיליוני שקלים של תקציב ציבורי למערכת הבריאות וקבענו מתווה שיגדל בהדרגה עד שנת 2016. זאת, יחד עם תוספת התקציבים המיועדים לקיצור תורים יביא לשינוי היחס. עם זאת, עד שלא נעשה רפורמה אמיתית בביטוחי הבריאות הפרטיים המהווים את המרכיב הגדול ביותר בהוצאה הפרטית של משקי הבית לא נצליח לעמוד במשימה".
