פועלים באתר בנייה / צילום: איל יצהר
תחום הביצוע הוא מלכודת דבש קלאסית, העתיקה והבולטת ביותר בכל ענף הנדל"ן. דבש, משום שהקמת מאות דירות - המוצר עם הביקוש הכי יציב בישראל - משמעותה מחזור עסקים בהיקף עצום של מאות מיליוני שקלים.
כל פרומיל רווח, שולח את בעלי החברה הביתה עם מיליונים רבים מדי שנה. מלכודת, משום ששולי רווח ממוצעים של 2% או 3% פירושם שיש מי שמרוויח 5% ומולו יש מי שמפסיד 2%. וכאשר אחוזים בודדים הם עשרות מיליוני שקלים, די בכמה חודשים גרועים כדי לשקוע בתוך הבטון הרטוב.
החלק הכי קל והכי עצוב הוא למצוא דוגמאות. שמות מפוארים מהעבר הרחוק והקרוב שנעלמו או שנבלעו בחברות אחרות, כמו דרוקר, פריצקר, רובננקו, רמט, בן יקר גת, ליבר ועוד ועוד. רק לאחרונה הודיעה חברת א. דורי כי גילתה "סטייה מהותית באומדן העלויות", בהיקף בלתי נתפס של 250-350 מיליון שקל - "בור" שבולע רווחיות של עשור מפעילות הקבלנות.
בשנת 2008 הודיעה במפתיע דניה סיבוס, עוד אחת מאריות הנדל"ן המקומי, כי "כתוצאה מגידול מהותי בעלויות הביצוע של העבודות הקבלניות בפרויקט לסלילת כביש 431", היא תיאלץ למחוק 165 מיליון שקל, מהלך שמחק את כל ההון העצמי של החברה.
הסיבה היחידה שדניה סיבוס עדיין איתנו ושגם דורי נותרה בינתיים על הרגליים היא אך ורק ה"אימהות" החזקות, אפריקה ישראל של לב לבייב בדוגמה הראשונה (למזלה של דניה, הצרות הגיעו אליה לפני המכות שניחתו על החברה האם) וגזית גלוב של חיים כצמן בדוגמה השנייה.
אותה דניה פרסמה רק אתמול את דוחותיה הכספיים לרבעון השני, שהציגו הכנסות מרשימות של 672.5 מיליון שקל ברבעון בודד, צבר הזמנות עצום בסך 3.9 מיליארד שקל (אליהם נוספו עוד הזמנות בסך 750 מיליון שקל מאז תום הרבעון השני) - אבל עם רווחיות עלובה של 18.1 מיליון שקל לרבעון, 2.7% מהמחזור.
ובזמן שהרווחיות ברצפה, האי ודאות העסקית כמעט כל הזמן נמצאת בשמים. הטענה לירידה חדה בעסקאות ובהיקף הפעילות בעקבות ההמתנה לחוק מע"מ אפס של שר האוצר יאיר לפיד היא אמנם תירוץ טוב, אבל זהו רק בלת"מ אחד בשרשרת ארוכה. לפני שלוש שנים היה פה קיפאון "מפתיע" בגלל המחאה החברתית, ולפני שש שנים היה קיפאון בלתי צפוי בגלל המשבר העולמי.
חוץ מזה, יש כמובן המחסור הקבוע בעובדים זרים (כי הרי אוטוטו תוכניות ההכשרה וסבסוד השכר מעלים את הישראלים על הפיגומים); הקושי להסתמך על אישורי הכניסה של העובדים הפלסטינים; התנודתיות במחירי האנרגיה ושאר תשומות הבנייה, המחירים המונופוליסטים של המלט ושל חומרי החציבה ועוד ועוד.
הבעיה עם אותה מלכודת דבש שהיא לא רק משכנעת רבים וטובים להצטרף לענף הביצוע (רק בסוף 2011 החליטה גזית גלוב לרכוש את מלוא השליטה בחברת א. דורי מידי מייסד החברה, אורי דורי), היא לוכדת אותם בפנים ללא יכולת של ממש לצאת משם.
ההוצאות הקבועות של חברות הביצוע הן אדירות. לדניה סיבוס, למשל, יש יותר מ-1,000 עובדים. לא. דורי, מנרב, אורתם סהר ואחרות יש מאות רבות של עובדים, ציוד כבד (רכבים, מנופים, מערבלי בטון ועוד) שעולה מיליונים רבים. בעקבות זאת, הצורך לזכות בכל מכרז לבנייה, לסלילת כביש, להקמת גשר, הוא כמעט נואש. גם אם זה אומר להגיש הצעה בשולי רווח מזעריים, גם תחת הסיכון שכל פרויקט עלול לקבור את החברה. העיקר זה להתגלגל.
הבעיה היא שלא מדובר רק בכסף. למי ששכח, רק בדצמבר אשתקד קרסה מרפסת בפרויקט חדש בעיר חדרה, ימים ספורים לפני שדיירי הפרויקט אכלסו את הבניין. החברה המבצעת הייתה אורתם סהר, שם מאוד מכובד ואמין בענף הביצוע. יו"ר אורתם הוא אורי דורי, בעבר נשיא התאחדות הקבלנים וההוא שמכר לגזית גלוב את החברה שהקים. לפני פחות משבועיים קרס מנוף של דניה סיבוס בעת הקמת הגשרים במחלף מוצא. עובד אחד נפצע קל.
וככה כתבנו בדצמבר 2013:
"מוקדם לשפוט, והכול כמובן רק לכאורה וכו', אבל מותר כבר להניח שלקריסת המרפסת בחדרה בשבוע שעבר, לסדקים במחלף החדש שנפתח בצומת דרור לפני שבועיים, ולעוד כהנה וכהנה ליקויי בנייה שהתגלו בעת האחרונה ולמרבה המזל סיפקו עד כה בעיקר מבוכה, הפסדים כספיים ותמונות לא נעימות, יש מכנה משותף מאוד ברור. בתקופות של פריחה ושגשוג, קבלן הביצוע יודע להיות מאוד לארג' בבטיחות.
כשאין לחץ, מי חושב לחסוך בחיי אדם? למה להיות חמדנים? במקום לקחת 'מחסנית בטיחות' בין קו האש לחיילים, לוקחים שתיים. מקפידים תמיד להיות 'און דה סייפ סייד'. אבל כשמתחיל הלחץ, כשחברות שנחשבות לספינות הדגל בענף מציגות שולי רווח של 2% או 3%, ברור שהאדמה רועדת.
ואולי, בניסיון להחזיק את הראש מעל המים, נאלצים פה ושם לוותר על כללים שנכתבו בדם. שיש כעת - ואין פה שום רמז לשמות כלשהם - מי שלא חוסכים רק בטיח ובצבע, אלא גם בברזל ובחיי אדם. כי כשמתמחרים ביצוע של בניין מגורים ב-600 או ב-700 אלף שקל לדירה, אבל מה לעשות שמחירי החשמל, המים, הדלק וכוח האדם התייקרו בעשרות אחוזים במהלך הבנייה, הדוחות הכספיים מתקשים לספוג את העניין".