גם עכשיו, בעוד התותחים רועמים, אפשר לעשות סיכום-ביניים על רווחיה והפסדיה של תנועת חמאס. ספק אם המאזן יהיה שונה בהרבה ביום שבו תינצר האש.
בשישה שבועות של מלחמה ספגה התנועה סדרה של מכות קשות. היא איבדה מאות לוחמים, יש אומרים אפילו אלף. פרויקט המנהרות שלה נהרס ברובו על-ידי צה"ל, ויחלפו עוד שנתיים-שלוש לפחות עד שהיא תוכל לשקמו. אפשר שאנשי הזרוע הצבאית יפתיעו את צה"ל במנהרה נוספת שלא התגלתה, אבל יכולתם להשתמש באמצעי הזה צומצמה פלאים. עבור החמאס המנהרות הן אמצעי-לחימה אסטרטגי, שווה במשקלו לרקטות, שנועד לגוון את אפשרויות התקיפה שלהם בעידן "כיפת-ברזל".
נוסף על כך זרעה המלחמה ברצועה חורבן, הרג ויגון, שלא היו כמותם בהיסטוריה של העימותים עם צה"ל, מאז נכבשה עזה מידי מצרים במלחמת ששת הימים. מי שיידרש על-ידי האוכלוסייה לשקם את ההריסות ולהשיב את הרצועה לחיים נורמליים תהיה חמאס.
אל מול כל אלה מציגה חמאס סדרה של הישגים שלא היו מנת חלקה לפני כן. המלחמה הזו תסתיים מתישהו, וביום שאחרי ייאלץ גם ראש הממשלה בנימין נתניהו להיעזר ביו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כדי להוציא לפועל את הסטטוס-קוו שיתנחל ביחסים עם חמאס.
"ההסדרה", שכולם מייחלים לה, תיפרט לחיי יומיום, שידרשו גורם מתווך המקובל על שני הצדדים. הרשות היא היחידה שביכולתה למלא את המשימה. אותה רשות, שנתניהו חתר בעוז לפרק את שותפותה עם חמאס. לא רק שהשותפות הזו לא תהיה מוקצית מעתה ואילך, ייתכן אף שתהיה אמצעי עזר הכרחי עבור ישראל.
אבו מאזן הוא השחקן היחיד על לוח השחמט הזה, שיחסיו עם כל האחרים הרמוניים. מצרים, המתווכת רבת הניסיון, אינה יכולה לקיים דיאלוג פורה עם חמאס, ולא עם יריבתה המושבעת קטאר, פטרוניתה של הלשכה המדינית בראשותו של חאלד משעל. עד כמה הנתק ביניהם רחב עולה מדברים שאמר לי בכיר בלשכה המדינית, המקורב למשעל, במהלך המגעים. "המצרים", הוא התלונן, "רוצים למנוע מאיתנו הישג, ואינם עושים את עבודתם נאמנה. אנו חושבים שהם מוליכים אתכם שולל ומוסרים לכם מידע מעוות מפינו".
הנה כי כן: קטאר, באמצעות בעלי-בריתה, מתערבת למצרים במאמץ הרגיש להשיג הפסקת-אש, תוך הפעלתם של אחרים כאילו היו בובות על חוט.
חמאס רשמה גם הישגים מבצעיים מול ישראל. היא הצליחה לעשות מה שאפילו חיזבאללה לא עשתה - לדחוק את תושבי תל-אביב למקלטים ולשבש את אורח החיים בעיר הזו, שנחשבת גם בעיני שכנינו, לבירת החיים הטובים. יחד עם האיום על מדינת תל-אביב, הצליחה חמאס להטריד את שלוות יומם של שני מיליון ישראלים לפחות, משדרות דרומה.
הישג נוסף רשמה חמאס בהריגתם של 64 חיילי צה"ל, ועוד שלושה אזרחים. מדובר במספר גבוה, ובתוך שבועיים בלבד של לחימה קרקעית ברצועה. עד כה הצליח הציבור בישראל להכיל את האובדן. אם המספר הזה יעלה, תיווצר לממשלת ישראל נוסף לבעיה מתמשכת של שיבוש אורח החיים והמשק, גם לחץ ציבורי כבד, בעל מאפיינים רגשיים, מהסוג שקשה לעמוד בו.
אבל את ההישג הגדול ביותר רשמה חמאס דווקא בתודעתה של הקהילה הבינלאומית. אותה קהילה, שבחלקה הקיאה אותה מתוכה ותייגה אותו כארגון טרור. ערב המערכה, הצורך העיקרי שבא לידי ביטוי במוקדי העשייה הדיפלומטית הבינלאומית היה צורכי הביטחון של מדינת ישראל וסבלם של תושבי שדרות ועוטף עזה. מעתה, מדברים כלי תקשורת מערביים, ראשי מדינות ומובילי דעת קהל גם על המצב ההומניטארי בתוך הרצועה.
מצבו של האזרח העזתי היה נואש עוד לפני המלחמה. אבל במהלכה, איבדו עשרות-אלפים את בתיהם. מי השתייה, שחלקם נשאבו מבטן האדמה, הזדהמו עוד יותר בשל הרס הבארות. אספקת החשמל, הרעועה ממילא, צומצמה למינימום. לאזרח העזתי אסור לצאת לחו"ל, כי מעברי הגבול נשלטים בידי ישראל ומצרים. הזדמנויות התעסוקה ומקורות הכנסה הולכים מתמעטים, כי הסגר פגע בענף הדיג, הגביל את החקלאות, בלם את ענף הבנייה (בכך שהטיל איסור על הכנסת בטון וברזל), וכרסם בתעשייה.
בפני הקהילה הבינלאומית ניצבת דילמה מוסרית: האם להמשיך לתמוך בחנק על הרצועה, רק בגלל אלה ששולטים בה, או להרפות מכך, ולו למען האוכלוסייה הנאנקת תחת מלחמות שכלל לא רצתה בהן. אם יבחר העולם לסייע לאזרח הפשוט - יהיה עליו לרתום את חמאס למפעל השיקום. אם חמאס תירתם - יהיה בכך טיהור חלקי והכרה עולמית בנחיצותה. הכרה זו עשויה להימשך שנים.
בציבור הישראלי רווחת ההנחה, כי חמאס מבקשת למשוך את ישראל לתוך הרצועה ולהזין את האש, ולכן היא משגרת רקטות לעבר ישראל. האלימות עבור חמאס איננה מטרה. היא האמצעי, המנוף שבאמצעותו היא מנסה לאלץ את ישראל להרפות מן הסגר. כל עוד חמאס לא הוכנעה - ואין סימנים כי צה"ל מתכוון למוטט את שלטונה ואת הזרוע הצבאית שלה - תתקשה ישראל לחלץ ממנה שקט בלי לשלם תמורתו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גל"ץ