"במקרה של אזעקה הקהל מתבקש להישאר לשבת, האולם משמש מרחב מוגן". קשה לתאר פער גדול יותר בין הודעת הפתיחה המוקלטת, שעקב המצב הביטחוני הפכה שגורה באולמות התיאטרון (לצד ה"לכבות טלפונים סלולריים" הבלתי נמנע), מהעולם ההוליוודי המתקתק והאסקפיסטי שמבקשים לעצב "הטוב הרע והנערה" על במת תיאטרון הספרייה ברמת גן. מרחב מוגן מהסרטים, תרתי משמע. כזה שמלא בנאיביות וברוך, עולם של "חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", של ג'נטלמנים עם מקטורנים ומגבעות ושל ליידיז בשמלות קוקטייל חשופות.
עולם שמתרפק על נוסטלגיה שהיא בעצמה התרפקות נוסטלגית ענוגה, כמילותיו של "ימים של קולנוע" מאת אהוד מנור ובהלחנת שמוליק קראוס: "בסרטים של פעם יכולת לאהוב / עם השירים של פעם יכולת לעגוב". שיר שנפתח במילים "לפני שהקולנוע הפך לאמנות, הלכנו אליו לחלום". פשוט לחלום, פשוט לאהוב, פשוט לעגוב. פשוט-פשוט, אבל לא כזה פשוט בימים אלה.
"הטוב הרע והנערה" בביצועם של בוגרי בית צבי הוא הומאז' לשלישייה שכללה את ג'וזי כץ ואת צמד הדודאים המיתולוגי, בני אמדורסקי וישראל גוריון, ושפרצה לתודעה ב-1972 עם "טוב לי לשיר לעולם". שלישייה שהביאה לישראל את הוליווד הישנה והנאיבית, ועשתה זאת עם תרגומיו הנהדרים של אהוד מנור לקלאסיקות דוגמת "בייבי קר בחוץ", "טיקו טק" ו"שמור לך חלום קטן". וזאת לצד שירים מקוריים פרי עטו של מנור, ללחניו של קראוס, שהפכו מאז גם הם לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
חסר קצת חספוס
כמו בשלישייה המקורית, גם מזאת שאחראית להומאז' נוטף כישרון. כל השוואה אחרת תהיה מאוד לא הוגנת, לפחות לא בשלב הזה של הקריירה שלהם. בוגרת בית צבי הטרייה נוי הלפרין שרה בסגנון מאוד תיאטרלי, ומייצרת נוכחות, תוך שהיא נעה במיומנות בין החסודה לפתיינית. גלעד שמואלי ועידו רוזנברג, הבוגרים היותר-בוגרים, הם כבר שחקנים מוכחים למדי, עם תפקידים בתיאטראות הרפרטואריים, לרבות במחזות זמר. הדבר ניכר בביצוע המאוד מהוקצע ומלוטש שלהם, הן בקטעים המשותפים והן בקטעי הסולו.
מי שנותן את הטון בתוך השלישייה הוא רוזנברג, שגם ביים, ושאחראי לנאמבר המרגש של הערב - פלרטוט מקסים עם הקהל עוד קודם הביצוע ל"בבית שלך ושלי".
בהצגה שבה נכחתי, שהייתה גם חגיגית, הייתה לו הזכות לשיר לג'וזי כץ בכבודה ובעצמה שהגיעה לצפות (כמו גם ישראל גוריון). רוזנברג שפע ביטחון וכריזמה - ההפך הגמור מכריסטיאן, שאותו הוא מגלם ב"סיראנו דה ברז'ראק" של הקאמרי, ושנדרש לאמן מילים שינסח את מחשבותיו. רוזנברג לא זקוק ללחשנים על הבמה. למה הוא כן זקוק? לקצת יותר ביטחון ברוזנברג הבמאי, דוגמת אותו פאסון שמפגין רוזנברג הפרפורמר, שיורד אל הקהל ועושה בו כרצונו. קצת יותר חספוס והעזה לגעת בקהל בעוד כמה רגעים, עם קול מתוזמן פחות, שיכניס אופי, שיחריג את המופע מתעשיית הקאברים, מוצלחים ככל שיהיו.
ככלל, התחושה היא שרוזנברג וחבריו כל כך התאמצו להתחשב במה יגידו המנהלים האמנותיים, הבמאים והמורים לשעבר, עד שהם קצת פספסו את ההזדמנות להביא גם משהו מעצמם על הדרך. מבפנים. ועדיין, מדובר בקברט מרענן, מהוקצע ומהנה לצפייה, שיכול וצריך למצוא קהל. בין אם זה הקהל הוותיק של עולם התיאטרון, שפסקול ההרכב המקורי הוא חלק משירת חייו, ואשר יוכל להתרפק על הביצועים האסתטיים, אך גם הצעירים יותר, שילמדו להכיר, ואולי-אולי גם לאסוף משהו מן האופטימיות בטעם של פעם שמפוזרת לכל עבר.
"הטוב הרע והנערה", מילים ותרגומים:
אהוד מנור, בימוי ועריכה: עידו רוזנברג, תיאטרון הספרייה