טוויגס / צילום מתוך עטיפת הדיסק
לפעמים נדמה שנדרש עדכון למשל "בגדי המלך החדשים" של האנס כריסטיאן אנדרסן, כך שמי שיצביע על העירום לא יהיה ילד קטן אלא דווקא זקן. והזקן, לצורך העניין הנוכחי, הוא אני. אחרי שהגיע אלי שמעה המהולל של טוויגס, אמנית צעירה יחסית, שאלבום הבכורה שלה זוכה לשבחים מופלגים, מיהרתי להאזין. ולשוב להאזין. ולהקדיש מעל עשר האזנות בכדי ללכוד את הקסם, שמשום מה אוזניי עדיין כושלות מלגלות. הייתכן, מתגנב החשש, והוא לא באמת נמצא שם?
אפשר בהחלט שיסתבר ממרחק הזמן, כי אני ערל ליכולותיה המופלאות או שכשלתי מלזהות. ברור שכבר טעיתי בעבר, ואשמח ביותר אם אגלה בעתיד שזה אכן העניין. ומצד שני, מקהלת השבחים כה אחידה, עד שאני נוטה לחשוב שאולי יש פה באמת דוגמה ומשל, שמעבר לעניין הפרטי של יוצרת אחת ומאזין אחד. אולי ה"הייפ" ואולי הכריזמה של התעלומה, באמת חזקים יותר מהתכנים.
תהאליה בארנט הבריטית, מכנה עצמה "טוויגס", אולם, משום שכבר קיים אמן המתכנה כך, הוסיפה לשמה הבימתי את ראשי התיבות FKA שפירושן "שנודעה קודם כ.." (Formerly Known As). היא כבר קיבלה תגובות מעולות על שני מיני אלבומים שהוציאה. היא משכה את תשומת ליבם ואוזניהם של מפיקים צעירים עדכניים ואפילו של מפיק-העל הבריטי פול אפוורת', שחתום על הצלחות אדירות, בין היתר של קולדפליי ואדל.
כעת יצא אלבום הבכורה שלה, המציע תמהיל של אלקטרוניקה אינטימית וסול, תכנותים מעניינים, המון דמיון הפקתי, ונטייה לא שגרתית ונבונה לפרקים, לחשוף, דווקא בשירים כה איטיים וליליים באופיים, המון אירועים קצביים שלכאורה מתנגשים בחלל השמור ומוקדש לשירה המובילה. טוויגס החלה את דרכה הפומבית כרקדנית בקליפים, בין היתר של קיילי מינוג, ג'סי ג'יי ואד שיראן, וללא ספק התפיסה הריתמית שלה ייחודית. גם החלק הוויזואלי של עבודתה עוצמתי לפרקים, ומייצר זהות תדמיתית מובחנת. השיר "וידאו גירל" דן בהיותה מוכרת ואנונימית בו-זמנית, משום שאנשים רבים זיהו אותה מהקליפים, והוא תוהה על אמיתות מול שקרים בחשיפה המונית שכזו. גם "לייטס און" היה יכול להיות להיט אר'נ'בי בטיפול קצת יותר מסחרי. וcloser היא רצועה עם איכויות כמעט מלאכיות.
זה אלבום עם אסתטיקה של זמרת ששרה הכי קרוב שאפשר למיקרופון ולמאזין, אבל שומרת מעטפת חסינה של מסתורין סביבה. היא הושוותה בין היתר לג'יימס בלייק ולטריקי, לאקס אקס ולביורק, אבל להבדיל מכל אלה, מנסחים חריפים ועמוקים ונהדרים של חדשנות המפגשים בין אינטימיות ואלקטרוניקה, אצלה, לפחות עבורי, שום דבר לא נוגע. אולי רק ההגשה הקולית הכה-רכה וסקסית ב-Hours.
וככל שהרביתי להאזין גבר התסכול: מצד אחד למדתי להעריך את החשיבה ההפקתית הלא שגרתית. מצד שני תמהתי על הגיוס הכה מרשים של אינטלקט אמנותי בעבור כה מעט תגמול בהבעה הרגשית והיצרית. הקול של טוויגס דווקא חם, סמיך, עשיר, ועם השירים הנכונים, יכול בהחלט לגעת. אלו לא המילים, שהן המרכיב הכי בנאלי בתפריט כאן: אלו הלחנים, שחלקם חלשים מדי, וחלקם סובלים מהגשה איטית לא טבעית להם, כזו שאונסת אותם ל"קונספט".
זהו אלבום של אמנית מוכשרת, שבהחלט מסמן הבטחה מסוימת. אבל המרחק להכתרתו כיצירת מופת עכשווית עדיין עצום. זו לא היצירה שתתגמל רק את מי שהינם מיטיבי-לכת בהאזנה, אלא בעיקר מוצר צריכה וראווה, למי שעצם הגדרתם כמאזינים סופר-דופר מתוחכמים חיונית להם יותר אפילו מאשר זמנם היקר.
* ציון: 6
צ'אק די - "The Black In Man": מהפכן מסורתי
אלבום סולו שני ומוצלח לגדול משוררי הראפ
האלבום החדש של צ'אק די מוצא אותו במקום כמעט קוטבי בקריירה מזה של FKA twigs. הוא לא בגדר הבטחה ובכורה, אלא עבודה נוספת בחוליה ארוכה, שהחלה לפני יותר מרבע מאה. לטעמי, הוא היה ונותר משורר ההיפ-הופ החשוב של כל הזמנים. אמן ראפ, שתרומתו לתרבות האמריקאית, מוזיקלית ופוליטית, היא לא פחות ממופתית. כמנהיג של "פאבליק אנמי", שעדיין פעילה ומשחררת אלבומים בעקביות, הוא שינה את הצליל ואת התכנים של ההיפ-הופ כמו שעשו רק קומץ אמנים אחרים. זהו אלבום הסולו השני שלו, 18 שנה אחרי הראשון. לא לגמרי ברור מדוע מצא אותו הולם יותר כפרוייקט סולו, בנפרד מאלבומי הלהקה, ששניים מהם יצאו רק בשנה החולפת.
להבדיל מ "טוויגס", הוא נטול ערך מוסף של חדשנות או ניסיוניות. להפך: זה אלבום של מהפכן שמזמן ניתן לכנותו "מסורתי". אמן שממשיך וחורש באותו השדה שברא לעצמו. וכאילו בכדי להדגיש את המבט לעבר, הוא מחדש את אחד מהמנוני התודעה השחורים הגדולים של כל הזמנים, "אמור זאת בקול רם: אני שחור ואני גאה" של ג'יימס בראון, בביצוע שלא מוסיף הרבה למקור.
בשאר האלבום הוא מארח את נאז המעולה וגם שמות פחות ידועים, ומציג את התמהיל הרגיל בשנים האחרונות אצל להקת האם: היפ-הופ שליבו תמיד במקום הנכון ושצליליו רחוקים מהזרם המרכזי המסחרי, כפי שהם רחוקים גם מהאגפים היותר חדשניים של הראפ. להבדיל, למשל, מהאלבום החדש, משופע הלהיטים-בפוטנציה והנוצץ של וויז כאליפה, כוכב בן 26 שהיה יכול להיות בנו, בגיל 54 צ'אק די פונה רק למשוכנעיו, ואינו סוטה במילימטר לצדדים.
וכמשוכנע ותיק שלו, אני לקוח מרוצה. בייחוד מחטיבה של 4 שירים, שמתחילה ב-Ican ומסתיימת ברצועה הכי מטלטלת כאן, Grudge. בהם הטינה, הזעם, התוכחות, כמעט ומשתוות לעוצמות של "פאבליק אנמי" בסוף שנות ה-80 וראשית ה-90. למי שטרם פגשו באבחות מילותיו וקולו, בכל זאת מומלץ להתחיל משלושת האלבומים הראשונים של להקת האם. אבל שוחרי היפ-הופ ישמחו לשוב ולפגוש את אחד מגיבוריהם הכי גדולים בכושר ממש טוב.
* ציון: 7
לאונרד כהן - "Almost Like The Blues": הגיבור מגיע לגבורות
לאונרד כהן יחגוג את יום הולדתו ה-80 בעוד 4 שבועות, ויציין את הגיעו לגבורות באלבום חדש. הסינגל הראשון מתוכו מצטיין בזיקוק כל המעלות ה"כהניות" הידועות לשלוש וחצי דקות, על עולמות אלימים ולב אחד חלש, ועל קריסה שתמיד מחכה מעבר לפינה.
זה שיר שהוא בו-זמנית קינה וגם נחמה - כל הצרות של העולם ושלנו הן כמעט כמו הבלוז, אבל עוד לא בדיוק. האמנות הייחודית שלו לגמרי מדויקת כאן, והשיר ביוטיוב הוא מתאבן מצוין לאלבום השלם.
* ציון: 9
