כשדניאל ישן
"כשדניאל ישן / שני פרפרי זהב / עודרים גומות של חן / באודם לחייו / ומלאכי מרום / סביב למראשותיו / שומרים על החלום / שהוא חולם עכשיו" ("דניאל". מילים: יוסי בנאי)
ילד בן ארבע וחצי, מה יש לו בחייו?
הוא אוהב לשחק כדורגל. לרכוב על אופניים. לצפות בטלוויזיה. לאכול ממתקים. להשתכשך בבריכה. לרקוד בגן. לחייך, ולצחוק, ולנשק ולחבק את אבא ואימא לפני השינה. וכשיש "צבע אדום" בגן, הוא מתורגל לפחוד. וכשפצצות מתפוצצות ליד הבית, הוא נכון לרעוד. וזה לא נפסק. וזה לא נגמר.
יום-אחרי-יום-אחרי-יום. הצחוק שלו מלא וגדוש, אבל מעליו יש צל. והצל גדל. ולצל קוראים פחד. והפחד נעשה חברו הטוב. והחבר הופך אט-אט לצלקת. והצלקת הזו נדבקת בעוד צלקת ובעוד אחת. והצלקות האלה, כשיגדל, אם יגדל, לא יגלידו. הוא יישאר עם הטראומה, ויגרור אותה כל חייו. כי הפחד שלימדו אותו בגיל ארבע וחצי לא הולך לשום מקום. הוא מתחפר לו עמוק בתוך הנפש.
אבל דניאל, ילד בן ארבע וחצי, לא יגדל. הוא נהרג מפגיעת רסיס בעת ששיחק באוהל בסלון ביתו. הוא לא הספיק להגיע לממ"ד. הוא לא הספיק להגיע למכונית. הוא לא הספיק להגיע לקריית-אונו. הוא לא הספיק להגיע לגיל חמש, עשר, 20. הוא מת, סתם, ללא שום הסבר, באמצע מלחמה.
הבוקר (א') הובא דניאל למנוחות. היה חם ודחוס ומעיק בבית-העלמין. העצב היה כבד, והשרב היה כבד, והבכי היה כבד, והלב בקושי עמד במעמסה. תמונותיו התנוססו כבר אמש באתרי האינטרנט, והבוקר הביטו בנו מעל דפי העיתונים. אין עין שהסתכלה עליהן ונותרה יבשה. אין הורה, אם ואב, שלא חשב באותו רגע על ילדיו, אלה שעדיין קטנים ואלה שהצליחו לשרוד ולגדול בכל זאת.
מותו של דניאל, בשישי לפנות ערב, ניפץ עוד אשליה במלחמת עזה שמנפצת את כל אשליותינו בזו אחר זו. האשליה שאפשר לחיות, עדיין, איכשהו, חיים נורמליים, בקיבוצים, במושבים, ובערים הסמוכות לרצועה. אז לא, אי אפשר. התושבים שם לכודים, שבעה שבועות רצופים, 14 שנה עם הפסקות מתודיות, במטווח ברווזים, משחקים ברולטה רוסית עם חייהם. בכל רגע עלולה ליפול פצצה סמוך למכונית וליד דלת הבית, ואפילו אם אתה כבר בתוך הבית המוגן לכאורה, רסיס, או חלקיק רסיס, שטס במהירות עצומה, ינפץ את החלון, יפגע בגופך ויקפד את פתיל חייך.
מאז יום שישי כבר ברור, אם הדבר לא הובן לפני כן, שכל הילדים באזור המכונה "עוטף עזה" נמצאים בסכנת מוות מיידית. בדיוק כמו בני גילם, ילדי עזה, מעבר לגדר. את הילדים שלנו יש להוציא משם עוד היום, כי אין שום סיבה לסכן את חייהם. ולו אני ראש הממשלה, הייתי מציע, כמחווה הומניטרית, להוציא מטווח האש גם את ילדי עזה. זה ישרת אותנו מוסרית ומדינית. ילדים לא צריכים למות. לא בתאונה ולא במלחמה, לא בשגגה ולא בכוונה.
את דניאל הקטן, למרבה הצער, זה כבר לא יציל. הוא כבר לא ינשק. ולא יחבק. ולא יצחק. ולא ישחק כדורגל. אולי מישהו ישלח את התמונה שלו, עומד זקוף וגאה, במדי התכלת-לבן של נבחרת ארגנטינה, עם המספר 10 על גבו, לליאו מסי. כדי שמסי יידע שהיה ילד כזה בישראל, בן ארבע וחצי, שאהב כדורגל, ואהב אותו, ואיננו עוד.
